הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו
הוא עשה עבודות דחק, כמו נטיעת עצים וגננות. כשהיינו במעברה ברחובות, הוא עבד כסבל בנמל אשדוד. הוא היה לובש כמה מעילים כדי שיחשבו שהוא גדול יותר וייתנו לו עבודה. עם הזמן הוא השתמש בקסם שלו ובידע ובבקיאות שלו בשבע שפות כדי לקבל עבודות יותר טובות, אבל לא תמיד הייתה עבודה כי לא תמיד היו אוניות בנמל". הרגשת את העוני כילד? "כן. כילדים חווינו מחסור גדול. לדוגמה, את הנעליים שהיו קונים לנו רק פעם פעמיים בשנה, היו לוקחים לסנדלר, שהיה דופק מסמרים בסולייה כדי שהיא לא תישחק. היינו גם שומעים את ההורים מדברים על איך הם ישלמו את החוב במכולת. "עד כיתה ב' לא היו לי דרישות, אבל כשגדלתי, היה לחץ חברתי ורציתי דברים, כמו ללכת לסרט במוצאי שבת ולא היה כסף לכרטיס קולנוע. הייתי בוכה מתחת לשמיכה שלי על מר גורלי, כי לא היה כסף, אבל אחר כך אמרתי: 'לא צריך, ואני הולך לשחק עם החברים'. היינו מתגנבים לקולנוע. היו לנו כל מיני שיטות. היינו, למשל, כורעים ונכנסים עם קבוצה של אנשים או שהיינו מבקשים מהסדרן להיכנס. דרך אחרת הייתה להיכנס לקולנוע מאחור. היינו שמים חביות, עולים, מורידים את סככת התיל ונכנסים לקולנוע מלמעלה". למרות הקשיים, אשר משוכנע כי המעברה נתנה לו נקודת פתיחה טובה לחיים. "אבני היסוד של החיים שלי התחילו במעברה", הוא אומר. "למדתי אומץ במעברה. הייתי צריך ללכת לצריף בחושך לבד בלילה בלי תאורה מסביב. צריך היה להתגבר
בטון מתחת לרגליים אחרי שנתיים, המשפחה עברה למעברה בכפר אתא, שבה תנאי החיים שודרגו. "עברנו לשם כדי שאבא ימצא עבודה. במעברה הזו חיו אלפי אנשים, רובם טורקים. היא הייתה בחולות, מעבר לכביש חיפה עכו, לכיוון קריית ים. קיבלנו צריפי עץ ופעם ראשונה שהרגשתי בטון מתחת לרגליים. כבר לא היה צריך למתוח את האוהל ולחפור תעלות מסביבו. קיבלנו חצי צריף שלא היה בו כלום. אחר כך עברנו לחצי צריף אחר. בנו שם סככה עם כיורים ומטבח בחוץ. אחר כך עברנו לצריף שלם, שם נולדה אחותי. היו בו חדר להורים וסלון ומבואה, שם היינו אוכלים, וזה היה גם החדר שלי. מחוץ לצריף היה בית שימוש שהיה רק שלנו, בלי בור ספיגה". המעברה הייתה יישוב בפני עצמו. פעלו בה בית ספר, שישה בתי כנסת, אולם קולנוע, שוק, בתי קפה, מפעלים ומאפייה. "זו הייתה מעברה מדהימה – סינמה פרדיסו", אומר אשר. "להורים שלי לא הייתה שליטה עליי, כי הם היו עסוקים בהישרדות וטיפלו גם באחי, שהיה ילד חולני. שתי סבתות, שלא היו באמת סבתות שלי, טיפלו בי. היו לי חברים נהדרים ושיחקתי איתם הרבה – מחניים, כדורגל וגולות שהכנו לבד מעץ קיקיון". למרות הזיכרונות הטובים מהמעברות, אשר היה מודע למחסור הכלכלי של משפחתו. "כל החסכונות שההורים שלי הביאו מחו"ל, נגמרו, ונשאר לחיות רק מהכסף שהאבא הרוויח. אבי היה יוצא לחיפוש עבודה כשהוא לבוש בחליפה, עניבה וכובע בורסלינו, ובראיון הסבירו לו שאת העבודה מבצעים עם טורייה. אחר כך הוא התקדם ועבד כמחליף שמנים במוסך.
על הפחד כדי להגיע לצריף. למדתי שם גם ללכת מכות, ושלא מתים ממכות. אתה לומד להתמודד. גם אם יורד לך דם, זה לא נורא. במעברת כורדאני ב' גם נולד אצלי הרעיון להיות צנחן. בחולות לידנו צנחו חיילים. היינו רצים לשם לראות אותם. פעם באמצע השיעור יצאתי מהחלון כדי לראות את הצנחנים וכל הילדים בעקבותיי". היה עיסוק בפוליטיקה במעברות? "היו לוקחים אותנו בתקופת הבחירות לסיבוב בקיבוצים ונותנים לנו ארוחת צהריים
40
2020 : תמוז-כסלו תש"פ-תשפ"א, יולי-דצמ' 12 גיליון
"יהדות מרוקו-מורשת, הגות ואמנות" מאת הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו
Made with FlippingBook. PDF to flipbook with ease