התאחדות התעשיינים | אזור התעשייה, גיליון אוגוסט 2025

התחיל בפקק בוושינגטון. "לפני שבע שנים, מאוחר בערב ואחרי יום ארוך ומפרך של פגישות בוושינגטון עם נציגי ממשל וקונגרס במסגרת משלחת ביטחונית במטרה לבחון הקמה של תשתיות ייצור בארה'ב, בדרך חזרה למלון נתקענו בפקק כבד. "אלה היו שעות של המתנה על כביש, מבלי לזוז. ופתאום, דווקא באותו רגע מתסכל, נפתח משהו בלב. נשיא התאחדות התעשיינים דאז, שרגא ברוש, לקח את המיקרופון באוטובוס וביקש שנחלוק מחשבות מהימים הראשונים. אמרתי שלפעמים נדמה שאנחנו עסוקים בלבנות אלטרנטיבות, במקום להילחם על מה ששלנו ושעדיין יש כאן בארץ אנשים, יכולות, ערכים, ושהבחירה לייצר בישראל היא לא רק כלכלית, אלא גם מוסרית, חברתית וערכית. "כנראה שמשהו בדברים נגע, כי בסיום הנסיעה שרגא הודיע לי שהתאחדות צריכה אנשים כמוני, ובאותו ערב יצאתי למסע. כשנה לאחר מכן נבחרתי על ידי התעשיינים ליו"ר פורום דור ההמשך של התעשייה, ומאז הדרך נמשכת. כיום אני יו"ר מטה 'מיוצר בישראל', הפורום האסטרטגי שמוביל את המדיניות לקידום תוצרת הארץ והתעשייה המקומית". מה אפשר לשפר בכל הנוגע לתעשייה הישראלית? "האתגר המרכזי הוא היעדר מדיניות תעשייתית. אין תכנון ארוך טווח, אין אסטרטגיה, אין ודאות. המדינה לא שואלת מה נרצה לייצר פה בעוד עשור, לא מקצה שטחים, לא יוצרת תמריצים ולא מעניקה עדיפות ברורה לתעשייה מקומית. הרגולציה מסורבלת, עלויות הייצור גבוהות, התמיכות חלקיות, ויש מחסור חמור בכוח אדם מקצועי. "האבסורד הגדול הוא שבשום תחום אחר לא היו משווים בין יבואן לבין יצרן. מי שלוקח סיכון, מייצר כאן, משלם מסים, מעסיק עובדים, מפתח ידע ומשקיע לאורך שנים, לא דומה למי שמייבא, מוכר, ולעיתים מעביר את האחריות החוצה. אבל בישראל, המדינה מתייחסת לכולם כאילו הם שווים. המסר לתעשיין הוא תסתדר לבד או עבור לחו'ל, והמסר צריך להיות הפוך, שהתעשייה היא עוגן לאומי". דווקא בעיתות משבר, מבהיר אהרון, נחשפים הדברים שבשגרה קל להתעלם מהם. ואין דוגמה טובה יותר, הוא מוסיף, מהשבעה באוקטובר. "התעשייה הישראלית הוכיחה שהיא לא רק מנוע צמיחה אלא תשתית לאומית קריטית. כשאספקות נעצרו, יבוא נחסם, ושרשראות עולמיות קרסו, המפעלים בארץ היו שם. הם ייצרו חלקים חיוניים וציוד רפואי, נתנו מענה לצה"ל ולביטחון הפנים, והמשיכו להעסיק עובדים ולשמור על רציפות לאומית. "הציבור הבין פתאום כמה חשוב שיהיה מי שמדליק את האור גם כשמסביב חושך. מפעלים שלא סגרו דלת, עובדים שקמו יום אחרי מתקפה כשכולם בבית והמשיכו לייצר, זו לא רק עמידה כלכלית, זו גבורה אזרחית. המשבר האחרון היה

, דור שלישי במפעל 42 בן לירן אהרון, המשפחתי, נשוי ללינוי, ואב לארבעה, שלוש בנות ובן. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה, ומתגורר עם משפחתו ביבנה. השאלה על תחביבים קצת מפתיעה אותו, בעיקר כי הוא ממוקד מטרה במפעל ובמשפחה. "אין לי תחביבים קלאסיים", הוא מודה, "ולא באמת יש לי זמן פנוי. רוב הזמן אני עסוק עד מעל הראש". ובכל זאת, משהוא אחד מצליח לרגש אותו. מוזיקה. "מוזיקה תמיד מוצאת את דרכה פנימה, גם כשנדמה שאין רגע לנשום. בשבילי היא לא סתם צלילים, היא עוגן. היא יודעת להרגיע או להצית, להחזיר אותי לעצמי או לקחת אותי רחוק. אני שומע כמעט הכול, שירים עבריים, ניגונים חסידיים, יוונית, מוזיקת עולם, רוק ומוזיקה קלאסית, וכל סגנון מחבר אותי לזיכרון, לתחושה, לרגע שנשמר איפשהו עמוק. "מוזיקה בשבילי היא כמו חבר ותיק, שמופיע בדיוק כשצריך, מזור לנשמה, תחנת נשימה בין כל המשימות. לפעמים תו אחד מספיק כדי להזכיר לי למה אני עושה את כל מה שאני עושה". המנגינה שמלווה אותי ללירן אהרון אין זמן לתחביבים, חוץ ממוזיקה

10

2025 • אוגוסט 22 גיליון מס'