גמלאון | ביטאון גמלאי התעשייה האווירית

134 גיליון

ועד אמצע 1981 “תעשיות גולן” החל מ- , ואף הוכר כנכה צה”ל עקב 90 שנות ה הפוסט-טראומה שליוותה אותו, אך מעולם לא נתן לה לנהל אותו לחלוטין. כיום, כשהוא משקיף על רמת הגולן מביתו שבקצרין, נגרקר לא נח. הוא מעביר הרצאות ומורשות קרב, חוזר שוב ושוב לאנדרטת תל סאקי כדי לספר את הסיפור לדורות הבאים. אך אירועי השבעה באוקטובר האחרון החזירו אותו באחת אחורה. “אני נפלתי בשבעה באוקטובר, לא יכול לשמוע חדשות”, הוא אומר בכאב. “איך קרה אותו הדבר? אותה פאשלה, אותו חוסר כוננות, אותה הפקרות”. עבורו, המעגל לא נסגר כל עוד הלקחים לא נלמדים. יצחק נגרקר הוא דוגמה ומופת לא רק כלוחם, אלא כאדם שבחר בחיים, בעשייה ובבנייה, מתוך ההריסות. גאוות התעשייה האווירית, וגאוות עם ישראל כולו. נולדו לנו ארבעה בנים, שנים עשר נכדים והיד עוד נטויה. עם ישראל חי!

, עם חתימת הסכמי הפרדת 1974 ביוני הכוחות, שוחררו השבויים. הטיסה לישראל הייתה מלאה בחששות עבור נגרקר. כשנחת בנתב”ג, הוא חיפש את המשטרה הצבאית, בטוח שבאים לעצור אותו. במקום זאת, הוא נלקח לחקירה קצרה של כוחות הביטחון הישראליים, חקירה שזכורה לו כטראומטית לא פחות מהשבי הסורי, עם האשמות והטחות דברים קשות. אך הרגע ששינה את חייו קרה מיד לאחר מכן. כשהוא יצא לכיוון המוניות שחיכו לקחת אותו הביתה, ניגש אליו אדם שנשען על רכב. “אתה זוכר אותי?” שאל האיש, לייזי אגסי שמו. נגרקר השיב בכאב: “כולם נהרגו, אני אשם”. אגסי חייך אליו ואמר את המילים שנגרקר לא ישכח לעולם: “אתה זה שהצלת אותנו. כולנו בחיים, ואנחנו מחכים לך לחאפלה שהבטחנו”. ההבנה שפעולת ההטעיה שלו הצליחה, הלוחמים ניצלו בזכותו, הייתה 30 וש רגע של לידה מחדש. הנסיעה ליבנה הפכה למסע ניצחון. העיר כולה יצאה לרחובות, ונגרקר נישא על כפיים עד

שלבש. שלא כמו השריונרים שלבשו סרבלים רגילים, נגרקר, כטען-קשר, לבש ) איכותי. הסורים Nomex סרבל חסין אש ( היו משוכנעים שתפסו טייס ישראלי, “נכס” יוקרתי בהרבה משריונר פשוט. הם מיהרו לקחת אותו איתם, ועזבו את הבונקר מבלי לסרוק אותו שוב. השקר של נגרקר, והסרבל שלבש, הצילו באותו רגע את לוחמים. 30 חייהם של כ הדרך לדמשק הייתה תחילתו של סיוט שנמשך שמונה חודשים. במטכ”ל הסורי, נגרקר עבר חקירות ברוטליות. החוקרים סירבו להאמין שהוא שריונר. “אם הייתי יודע שאתה שריונר היינו מחסלים אותך”, אמר לו החוקר, “אנחנו צריכים טייסים”. העינויים היו קשים מנשוא – מכות חשמל, עקירת ציפורניים, “הצמיג” המפורסם שבו דוחסים את האסיר ומרביצים לו בכל חלקי גופו. נגרקר ספג הכל ושתק, או סיפק מידע לא רלוונטי. בכלא אל-מאזה בדמשק, בתנאים תת-אנושיים, ללא מקלחת במשך חודשים, הוא וחבריו לשבי ניסו לשמור על שפיות. הם המציאו משחקי שחמט ודמקה מאולתרים, נתנו כינויים לסוהרים האכזריים, ותמכו אחד בשני ברגעי השבירה. אחד הרגעים הדרמטיים בשבי היה המפגש עם יעקב אריאל, לוחם שנגרקר חבש והציל בשדה הקרב. יעקב הוכנס לתא לאחר שהות בצינוק. כשנגרקר שאל אותו מה עלה בגורל החברים בבונקר בתל סאקי, יעקב, שלא ידע את הסוף, ענה: “הבונקר לא קיים יותר”. נגרקר נכנס לדיכאון עמוק. הוא היה בטוח שכל החיילים שהוא ניסה להציל נרצחו, ושקורבנו היה לשווא. תחושת האשמה ליוותה אותו לכל אורך השבי. הוא התפלל לא לחזור לארץ, פחד לעמוד מול המשפחות השכולות, התבייש במה שחשב ככישלון שלו: “חשבתי שאעמוד מול כיתת יורים כי הזנחתי את החבר’ה בבונקר”, הוא מודה.

לביתו. שם, בבית הוריו, חיכו לו רבים מהחיילים שניצלו מהבונקר: “בכיתי כמו ילד קטן”, הוא מספר. “יגידו מה שרוצים, אבל לזכותי נזקפים החבר’ה האלה”. זמן קצר לאחר מכן, הוא החל לשקם את חייו. הוא הציע נישואים לאילנה, אחות שטיפלה בפצועי הכוויות הקשים מסיני, והשניים הקימו בית חם ואוהב. הוא הצטרף למשפחת התעשייה האווירית, שם מצא לא רק פרנסה אלא גם בית שני וגאווה מקצועית אדירה. הוא עבד במפעל

יצחק נגרקר והאלוף גבי אשכנזי באתר תל סאקי

32