גמלאון | ביטאון גמלאי התעשייה האווירית

134 גיליון

גמלאי התעשייה האווירית מקצב הלב: שהפך את המוזיקה והנתינה למפעל חייו שי שגב

בסיכון. “הכנסתי כלי הקשה, והיום יש כבר שני ילדים שם ששרים באופן כמעט מקצועי. זה מסלול של שמחה, כיף, שירה וריקודים”. הפידבקים לא איחרו לבוא. ההורים, הילדים ומנהלי המוסדות מדווחים על שינוי לטובה, ואפילו שר הרווחה שעבר במקום במקרה התרשם עמוקות מתוכנית המוזיקה שבנה: “אני לא יודע באיזה מצב כל אחד נמצא אצלו בבית”, הוא מסביר את הרגישות הנדרשת, “אבל אני יודע איך להשתלט על העסק ולתת להם שעה של שמחה. אני מוכן לוותר על ארוחת צהריים בשביל השעה הזו”. מיקיר העיר ועד לאות הנשיא פעילותו הענפה של יהודה לא נעלמה הוענק לו 2021 מעיני הרשויות. בשנת תואר “יקיר העיר יהוד-מונוסון”, ולאחרונה הומלץ על ידי ראש העיר לקבלת “אות

שנה 45 ), שעבד 77 יהודה צביה ( במפעל מזל”ט, לא נח לרגע מאז שיצא לגמלאות. עם דרבוקה ביד, בידורית באוטו ולב ענק, הוא מתייצב ארבע פעמים בשבוע לשמח ילדים עם צרכים מיוחדים, אורז ציוד לחיילים וקוטף פרסים – כולל המלצה לאות הנשיא • אדם מעורר השראה שעבר מביקורת איכות לביקורי שמחה עבור רוב האנשים, הפרישה לגמלאות היא הזמן לנוח. עבור יהודה צביה, גמלאי התעשייה האווירית ותושב יהוד משנת , הפרישה הייתה רק יריית הפתיחה 1948 לקריירה שנייה, תובענית ומספקת לא פחות: קריירה של נתינה. “לתת לתושב זה כמו סם חיים”, הוא מעיד על עצמו, “לתת ולא לקבל”. ), נשוי לויקי, אב לשלושה 77 יהודה ( וסב לשמונה נכדים, הוא פנים מוכרות ואהובות במסדרונות התעשייה האווירית. שנה הוא עבד בחברה, החל 45 במשך כמבקר מחסנים ועד לתפקידי אבטחת איכות במפעל מזל”ט, שם אישר מערכות ומנועים להרכבה: “אהבתי את המפעל”, הוא נזכר בערגה, “בניתי את החלק הראשון ואז זה עבר לייצור המוני. הרגשתי 2015 חלק ממשהו גדול”. אך כששנת הגיעה ועמה היציאה לגמלאות, יהודה ידע

יהודה צביה

לעבודתו בתעשייה האווירית, שימש כעוזר ראש העיר יהוד בהתנדבות מלאה במשך עשור. “בניתי את עצמי וחיי להתנדבות שנים לפני הפרישה, כך שלא 10-15 יצאתי לריק”. כיום, סדר היום של יהודה עמוס יותר משל אדם עובד. הוא עצמאי לחלוטין, לא שייך לגוף רשמי, אך הלו”ז שלו מלא ב”הזמנות הופעה” להתנדבות. גולת הכותרת של פעילותו היא העבודה עם אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים. ארבע פעמים בשבוע, בבוקר ואחר הצהריים, הוא מגיע למועדונית “ארז” ביהוד ולמסגרות חינוך מיוחד נוספות. הוא לא מגיע בידיים ריקות “אני לא פסיכולוג”, הוא אומר בצניעות, “אבל אני אוהב מוזיקה וזה בראש מעייני”. יהודה זיהה את הכוח של הצלילים לחבר בין אנשים. הוא מגיע עם כלי הקשה, דרבוקה, מיקרופון ובידורית, ומצליח להגיע לליבם של ילדים על הספקטרום ונוער – הוא מביא איתו את המוזיקה. הדרבוקה שפותחת לבבות

שהוא לא מתכוון לשבת בבית. להקדים תרופה לפרישה “איך הרגשתי שיצאתי לגמלאות?

בהתחלה לא טוב. אין לך עבודה, אתה לא קם מוקדם”, הוא משתף בכנות. אך את התשתית לחיים מלאי משמעות הוא בנה , במקביל 2003 עוד קודם לכן. כבר בשנת

הנשיא למתנדב”. אך ההתנדבות שלו לא נעצרת בגבולות העיר יהוד. אחת לשבוע,

>> 14 המשך בעמ׳

13