נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2023 יוני 359 + נטו

יחסי עבודה

16

מזמין השירות לבין עובד של קבלן המועסק אצלו בהתאם למבחני הפסיקה לרבות בהקשר של תבניות העסקה מורכבות. מאידך, הוראות החוק כשלעצמן אינן יוצרות יחסי עבודה בין מזמין שירות לבין (א) לחוק). 46 עובד של קבלן המועסק אצלו (סעיף חידוש החוק להגברת האכיפה הוא בפיתוח ערוץ להטלת אחריות על מזמין השירות אף בהעדר יחסי עובד-מעסיק בינו לבין עובד של חברה עימה התקשר למתן שירותים. לפיכך, היה צריך לבחון בנפרד כל אחד ממסלולי האחריות של המשתמשת בהתאם למבחנים הרלבנטיים לכל אחד מהמסלולים. לענין העסקה במשותף נקבע - העובדת לא טענה לקיום יחסי עובד מעסיק עם המשתמשת אלא שהטענה היתה כי המשתמשת עצמה עיניה נוכח קיפוח זכויות העובדת. בסיכומים העובדת הזכירה זאת לראשונה ובית הדין ראה בכך הרחבת חזית וחסר ראייתי. היינו, כאשר עסקינן במערכת העסקה משולשת המבחן לקיומם של יחסי עובד-מעסיק הוא מבחן הלגיטימיות והאותנטיות אותו יש להוכיח. נקבע כי בית הדין האזורי לא נדרש ליישום מבחן האוטנטיות והלגיטימיות ובכך הקושי להחיל יחסי עובד מעסיק במקרה זה. התוצאה היא כי לא בוססה הטענה לקיומה של העסקה ישירה. העובדה שהוראות חוק להגברת האכיפה לא קוימו, כשלעצמה, אינה מצדיקה הכרה בקיומה של העסקה ישירה. לאור האמור, התקבלה טענת המשתמשת בכל הנוגע לקיומם של יחסי עבודה. לעניין אחריות המשתמשת מכוח החוק להגברת האכיפה נקבע כי יש אחריות הואיל ולא קבעה המשתמשת "דרך יעילה המאפשרת לעובדים למסור הודעות אודות פגיעה בזכויותיהם, כמתחייב מסעיף לחוק להגברת האכיפה" וכן לא מילאה חובותיה 26 כשלא ערכה ביקורת שוטפת, למעקב אחר תשלום זכויות העובדת. עוד נקבע, כי המשתמשת לא תוכל להיבנות מהעדר מסירתה של הודעה כזו לעובדים ולטעון כי העובדת אשמה בכך שלא פנתה אליה

ופיצוי לפי חוק עבודת נשים). שהרי העובדת כבר לא עבדה אצל המשתמשת, לא היה יכולת לפקח על אופן הפיטורים של העובדת שאינה שלה, היינו, אין להטיל על מזמין שירות חובה לברר באופן פוזיטיבי האם העובדת פוטרה מעבודתה שעה שלא הוצבה 25 בחצריה או אם שובצה למקום אחר. לכן בסעיף לחוק להגברת האכיפה נקבע חבות מזמין השירות "בעד פרק הזמן שהעובד הועסק במתן שירות אצלו". עוד נטען כי אין לחייב בתשלום פיצויים בגין רכיבים שאינם כלולים בתוספת השלישית לחוק הגברת האכיפה, שכן המחוקק הגביל את חבות מזמין השירות "לפי הוראת חיקוק המנויה בתוספת השלישית". עוד נטען כי העובדת עצמה מנעה ממנה את האפשרות לתקן את הפגמים שנפלו בהעסקתה, כאשר בניגוד לחוק הגברת האכיפה היא כלל לא כתבה את המשתמשת למכתב ששלחה למעסיקה בנוגע להפרת זכויותיה. לו היתה העובדת מיידעת, המשתמשת יכלה לפנות למעסיקה ולהרתיע על החובה לתקן את ההפרות. מנגד, העובדת טענה כי הועסקה אצל ובחצרי המשתמשת, החתימה אצלה כרטיס נוכחות וזו שמרה את רישומי הנוכחות; קיבלה הוראות עבודה, כלי העבודה וחומרי הניקוי על ידי המשתמשת. כמו כן, המשתמשת התקשרה בחוזה הפסד עם המעסיקה. על כן, צדק בית הדין בפסיקתו. פסק הדין הערעור התקבל בחלקו ונקבע כי בית הדין האזורי במשולב ניתח את אחריות המשתמשת בניתוח כמעסיקה וכאחראית מכוח החוק להגברת האכיפה. יחד עם זאת, מדובר במסלולים שונים ונפרדים. כך לחוק הגברת האכיפה המתווה 46 גם בהוראת סעיף שני עקרונות משלימים בקשר ליחס בין אחריות מכוח חוק הגברת האכיפה לבין אחריות מכוח העסקה ישירה. מחד, החוק כשלעצמו אינו מונע בחינת האפשרות לקיומם של יחסי עובד מעסיק בין