נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2020 מארס 327 + נטו

פרישה ופנסיה

55

מפורשות. למשל, מקרה שבו העובד לא רכש את הכיסוי בחוסר ידיעה, או בגלל טיפול שגוי של אחד הגורמים, שהם לא המעסיק, שמעורבים בתהליך רכישת הביטוח הפנסיוני, או מצב שבו היקף הכיסוי הביטוחי נמוך מרף מינימלי הנדרש בחוק. אין מקום להניח שפסק הדין פוטר בהכרח את המעסיק מחובת מעקב ומאחריות במקרים כאלה. שאלה חשובה אחרת קשורה להשפעת פסק הדין על פיצויי פיטורים: חוק פיצויי פיטורים נותן למעסיק, בתנאים מסוימים, פטור מהשלמת פיצויי פיטורים לעובד לפי השכר האחרון שלו. אחד התנאים הוא שהמעסיק רכש עבור העובד ביטוח אובדן כושר עבודה ברף מינימלי מוגדר. האם יהיה המעסיק זכאי לתחולה של ההסדר הזה (שידוע בכינוי "הסדר ") גם במקרה שבו לא נרכש ביטוח אובדן 14 סעיף כושר עבודה ברף המינימלי הנדרש? לא בטוח שכך הם פני הדברים. שאלות כאלה ודומות ימשיכו ודאי להעסיק את בתי המשפט בעתיד. בינתיים, למרות המסר הברור העולה מפסק הדין שלפיו עובדים אחראים להחלטות הפנסיוניות שלהם, אין מקום להניח שמעסיקים פטורים לחלוטין ממעקב ובקרה אחרי החלטות אלה, הנוגעות לכיסוי הביטוחי של העובד.

כולו, צורפו להליך גם היועץ המשפטי לממשלה, ההסתדרות הכללית וארגוני המעסיקים. בית המשפט העליון אימץ, למעשה, את פסק הדין של בית הדין לעבודה ופסק לטובת המעסיק, תוך שהוא זכות העובד לבחור תכנית קובע קביעה עקרונית: פנסיונית כרצונו היא רחבה ביותר, וכוללת גם את הזכות לוותר על כיסוי ביטוחי למקרה אובדן כושר עבודה. המעסיק אינו יכול להתערב בבחירה כזו, ואינו נושא באחריות לתוצאותיה, גם אם משמעות הדבר שהעובד נשאר ללא מקור הכנסה, כפי שאירע באותו מקרה. מהן ההשלכות העתידיות של פסק הדין? למרות "השורה התחתונה" הברורה יחסית, חשוב להיות מודעים לכך שפסק הדין לא ענה על כל השאלות בתחום היחסים הפנסיוניים וחלוקת האחריות בין עובדים ומעסיקים. המקרה של לנדסברג עסק בסיטואציה עובדתית נדירה יחסית, שבה העובדת בחרה באופן אקטיבי ומודע לא להיות מבוטחת בביטוח אובדן כושר עבודה. אבל קיימים תרחישים אחרים, שכיחים יותר, שבהם עובד יכול למצוא את עצמו לא מבוטח בביטוח אובדן כושר מספיק גם בלי שנתן הוראות