נטו+ | כתב עת לעבודה ולניהול המשאב האנושי

2019 יוני 319 + נטו

ביטוח לאומי

57

לחוק הביטוח הלאומי בכלל, יוצר מצב מעוות שבו זרועה של המדינה "מעודדת" פירוק חברות הלכה למעשה, כנגד כל תועלת כלכלית או סוציאלית. הביטוח הלאומי כשמו כן הוא, וצריך להתנהל מתוך ראייה לאומית, כוללת ואחראית, בייחוד בימים כאלו של משבר כלכלי. לא זו אף זו, גם משיקולי יעילות כלכלית נראה כי בראיית מאקרו תשלום הגמלה לצד הבראת החברה במצב הכלכלי בישראל כיום, חוסך לביטוח הלאומי. השופטת אלשיך תיארה זאת היטב ]43[ בהכרעת הדין בעניין קלאברמקט: "...הגורם המשפיע הלכה למעשה על העומס המוטל על קופת המוסד לביטוח לאומי (בכל הנוגע לגמלאות עובדים), הוא בעיקר כמות מקרי הקריסה של מעסיקים והקלעותם לחדלות פרעון (לצד, כמובן, גודלם, היקף עסקיהם ומספר עובדיהם של המעסיקים הקורסים). זאת, הן נוכח נזקם הישיר של אותם מקרי חדלות פרעון, והן נוכח נזקם העקיף האפשרי – כגון 'אפקט דומינו' המביא לקריסת גופים תלויים או גופים שהיו בקשרי עסקים עם המעסיק חדל הפרעון, וכיוצא באלו." אם נלך בדרך זו, שלפיה לא ניתן לשלם גמלה לעובדים מקופת המל"ל אלא בפירוק, תיגרם הכבדה משמעותית על הסדרי נושים וכך יוקטנו (ט) 350 משמעותית סיכויי ההצלחה. מאחר וסעיף דורש הסכמה ]44[ 1999– לחוק החברות, התשנ"ט ברוב של כל קבוצות הנושים, שלילת גמלת המל"ל גורמת לכך שהעובדים זוכים ב"זכות וטו" על כל הסדר שבו לא יקבלו לפחות את גובה הגמלה הקבוע בפרק ח' לחוק. בראייה הצרה של העובד הצדק עמו בהתעקשותו על הגמלה שלו, אבל בראייה מערכתית, ציבורית, ברור כי הפירוק יסב נזק והפסד בסדר גודל רב יותר עם הליך הפירוק.

השופט פסק כנגד הביטוח הלאומי, ואישר את ההסדר אגב פירוק. הביטוח הלאומי בחר שלא לערער על החלטה זו, ובעקבות פרשת זיקה נעשה ]42[ מהלך זה של הסדר אגב פירוק במקרים נוספים. הביטוח הלאומי אינו גוף מסחרי פרטי, שכל עניינו מקסום הקופה והרווחים, אלא מקסום האינטרס הציבורי בישראל. זהו מנגנון שהמדינה יצרה לביטחון הסוציאלי והתעסוקתי של עובדי המדינה כפי שכבר פירטנו לעיל. סיום ההליך על פי האופציה השנייה, במצב נתון של חברה במצב של חדלות פירעון, מביא לתוצאה סופית צודקת יותר, שבזכותה פחות אנשים נפגעו. אין עוררין כי זהו אינטרס ציבורי מובהק. כפי שציינו לעיל, שיקומה של חברה עדיף על פירוקה כאשר חברה נכנסת למצב של חדלות פירעון, האינטרס הציבורי של המדינה ושל הזרוע שלה בדמות הביטוח הלאומי היא למנוע את קריסתה. עובדה היא כי "עסק חי" שווה ורווחי יותר כמעט תמיד, מאשר חברה שמפורקת ונכסיה ("הברזלים") נמכרים לכיסוי הוצאותיה. נוסף על כך יש לציין כי ישנם נכסים אשר ערכם פוקע עם פירוק החברה כמו במקרה של זיקה – השלד הבורסאי שווה כל עוד לא פורקה החברה. כך גם הפסדים לצורכי מס או סיווג קבלני, כל אלו יכולים להיות נכסים רווחיים וברי מימוש וערך בהסדר נושים, אך שווים אפס בהליך של פירוק. נוסיף על כך את העובדה כי במצב שבו החברה ממשיכה לפעול, לפחות חלק מהעובדים ממשיכים לעבוד וזה אף מסיע להישרדותם של ספקים ושל נושים אחרים. לא פלא כי זוהי מגמת בתי המשפט כיום בארץ ובעולם המתאפיינת בהעדפת שיקום והבראה על פני פירוק – לטובת הצדדים כולם. למול זאת, האופן שבה מפרש הביטוח הלאומי את לחוק הביטוח הלאומי בפרט, ואת פרק ח 182 סעיף