ידע למידע | ירחון למיסוי, משפט וכלכלה

מיסוי מקרקעין פסקי דין

138 2021 נובמבר 542 ידע למידע

כי לא הובא לעדות מפאת גילו המבוגר, אלא בעדות סברה. בבקשה להארכת המועד שהוגשה מטעם העוררת צוין כי "רואה החשבון של העמותה סבר בטעות בתום לב שניתן לקבל את הפטור דרך מס הכנסה, ולכן לא הוגש למס שבח". נראה אפוא כי אף בא כוח העוררת, כמו גם רואה החשבון שהעיד מטעמה, סבר שהטעם להגשת הבקשה להאריך את המועד נעוץ בטעות של מי שייצג את העוררת. אין מחלוקת כי הבקשה להארכת המועד הוגשה אחר שחלפו יותר משבע שנים ממועד עסקת המכר. בחודש אוקטובר הגישה העוררת השגה בנוגע לחישוב 2012 מס השבח שנקבע בשומה לפי מיטב השפיטה ואף בקשה לתיקון שומה לפי לחוק מיסוי מקרקעין, מבלי 85 סעיף שהועלתה טענה בדבר היות העוררת מוסד ציבורי הזכאי לפטור ממס שבח. נקבע כי אין לקבל את טענת העוררת כי תשלום מס השבח הוא מקדמה על חשבון מס הכנסה ומשום כך מדובר בעניין "טכני" בדבר זהות הגורם שצריך להחזיר את הסכום ששולם - מס הכנסה או מיסוי מקרקעין, שהם הלכה למעשה אותו גורם. על העוררת לבקש את הפטור ממס שבח לפי סעיף לחוק במסגרת השומה העצמית או 61 במסגרת הבקשה לתיקון השומה לפי סעיף לחוק מיסוי מקרקעין, בתוך ארבע שנים 85 מיום שנקבעה השומה לפי מיטב השפיטה. רואה החשבון שהעיד מטעם העוררת הודה כי בזמן אמת העמותה לא ידעה על זכותה לקבלת פטור וכי הדבר התגלה לראשונה על

לחוק. נותרה אפוא השאלה האם עלה 85 בידי העוררת להצביע על "סיבה מספקת" להארכת המועד. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים וניתן להניח כי פרשנות לחוק 107 המונח "סיבה מספקת" שבסעיף תתפתח בפסיקה. השיקול הראשון שיש לבחון הוא משכו של האיחור. ככל שהאיחור בהגשת הבקשה להאריך את המועד רב יותר כך יגבר כובד הטעם הנדרש כדי להיעתר לבקשה, משום שחלוף הזמן מעצים את האינטרס הציבורי בדבר סופיות השומה. שיקול נוסף שיש לשקול הוא האם התקיימו אילוצים שמקורם בנסיבות חיצוניות, שאינן בשליטת המבקש וגרמו להחמצת המועד לחוק, או שטעמי האיחור 85 הקבוע בסעיף נעוצים במבקש עצמו או במיצגיו. כאשר טעמי האיחור נעוצים במבקש (הנישום) או במיצגו (עורך דין או רואה חשבון), הנטייה היא שלא לראות בכך משום סיבה מספקת. שיקול נוסף שיש להתחשב בו נוגע לשאלה האם מקור הטעות נובע מרשלנות או הזנחה, שנישום סביר לא היה נכשל בהן. ככל שמדובר ברשלנות או בהזנחה, הנטייה היא שלא להכיר בכך כסיבה מספקת. מן הכלל אל הפרט נקבע כי בענייננו ציין רואה החשבון אשר מונה על ידי המנהל המיוחד של העוררת לבדוק את עסקת מכירת הנכס כי רואה החשבון של העוררת "כנראה חשב בשגגה שאת ההחזר מקבלים ממס הכנסה ולא היה בקיא בהליך". אין מדובר בעדות ישירה מטעם רואה החשבון שייצג בזמנו את העוררת, אשר ניתן להניח