ידע למידע | ירחון למיסוי, משפט וכלכלה

מיסוי מקרקעין פסקי דין

56 2021 מאי 536 ידע למידע

השיטה – כולם תומכים במתן פירוש לחוק, כך שיתאפשר 107 מרחיב לסעיף למנהל להאריך גם את המועדים הקבועים לחוק. 85 בסעיף ממקרא פרוטוקול הדיון בוועדה עולה בבירור כי כוונת המחוקק הייתה לתת סמכות רחבה ככל האפשר למנהל כדי שיוכל, על פי שיקול דעתו, להאריך מועדים בכמה שיותר עניינים. נוסף על כך, לחוק 107 קבלת פרשנות מרחיבה לסעיף אין בה אלא רק כדי למנוע את המצב שבו המנהל אכן סבור כי יש ליתן הארכת מועד ו"לפתוח" את השומה, וזאת לצורך הגשמת תכליות דיני המס, אולם אין בידיו הכוח לעשות זאת עקב כך "שידיו 85 כבולות" על ידי המועד הקבוע בסעיף לחוק. ממילא יש בפרשנות זו רק להועיל לקידומן של כלל התכליות, וזאת על ידי הסרת אותם "כבלים" מידי המנהל. יתרה מכך, מכוח ההגנה על זכויותיו החוקתיות של הנישום, זכות הקניין והזכות לחירות, שהן זכויות יסוד בשיטתנו, נובע כי אם לאחר מיצוי הניתוח הפרשני של הוראת המס לא ניתן להגיע לכלל הכרעה וזו נשארת סתומה, אזי יש לפרשה לטובת הנישום. ודוק, דברים אלה אמורים גם כאשר ישנו ספק מהותי באשר לחובת המס של הנישום, על אחת כמה וכמה שהם יפים לענייננו כאשר ברור כי אין כל חבות מס לנישום וכי רק שיקולים פרוצדורליים עומדים מול התכלית של גביית מס-אמת.

החוק. זאת בוודאי שעה שמדובר במתן סמכות שיש בה כדי לאפשר הארכת המועדים הקבועים בחוק באופן המונע מהמועדים הקבועים בו להפוך ל"מיטת סדום". השימוש בסמכות ההארכה צריך 85 ביחס לסעיף 107 הקבועה בסעיף שייעשה במשורה, במקרים המתאימים בלבד. מכל מקום, אף אם אכן תתגשם תחזיתו הקודרת של המנהל – ויש לקוות שלא כך יהא – בית המשפט אינו מחליף את המחוקק במלאכת החקיקה, זאת גם אם מדובר בחוק אשר מביא לתוצאה שייתכן שאינה רצויה מבחינתו של המנהל. בית המשפט אינו בוחן את תבונתו של החוק ואינו מפרשו כך שיביא לתוצאה המיטבית בעיניו של צד כלשהו. השופט ח' מלצר הצטרף לדעתו של השופט ד' מינץ ופסק כי המניעה המוטלת על הנישום או המנהל מלהשיג על השומה לאחר ארבע שנים, אינה נובעת מדיני ההתיישנות, אלא נעוצה בעקרונות ההליך המינהלי הקובעים מועדים קצובים להשגה ולשינוי של החלטות מינהליות, שאחריהם האזרח והרשות רשאים להניח כי ההחלטה המינהלית תישאר במתכונתה המקורית ולא תשונה עוד. משכך, מתייתר הצורך לדון בשאלה אם מדובר בהתיישנות מהותית או דיונית ובנפקות של הסיווג לצורך העניין דנן. בכך נשמט למעשה הבסיס לטענתו של המנהל, אשר ביסס את טיעונו על כך שמדובר בהתיישנות מהותית. זאת ועוד, הן התכלית הסובייקטיבית, הן התכלית האובייקטיבית, ואף עקרונות היסוד של