אביב – עמותת בוגרי בן שמן | שיבלים 45
כל זה הוא רק הקדמה לתיאור חווית המלחמה שחוויתי כילדה בבן שמן, עם ההתקפה על השיירה בבית נבאללה בערב חנוכה. עשינו חזרת מחול לקראת מסיבת החנוכה שעמדה להיערך באותו ערב. זוכרת שבאמצע החזרה באולם הספורט שלחו אותנו לבניין הקבוצה, א' ילדים, לא הספקנו אפילו לנעול 75 נעליים, ורצנו בגשם עם גרביים בלבד. הזיכרון של הגרביים ממש לא חשוב, אבל נתקע אצלי במשך שנה. לא ידעתי באותו הזמן שאבי היה אמור לחזור הביתה באותה שיירה. לקח הרבה שעות עד ההרוגים בהתקפה. 13 שהתברר שהוא לא נסע בשיירה, ולא היה אחד מ - הכפר שהיה לגמרי מבודד, רחוק מישובים יהודים, היה בית לכמה מאות ילדים ובני נוער, בעיקר ניצולי שואה. לאחר ההתקפה על השיירה הוחלט לפנות את כל הילדים למקום בטוח יותר. פינוי הילדים והחניכים מבן שמן התבצע כמה חודשים מאוחר יותר, כשהעבירו חלק גדול מהכפר ל"עין התכלת" )שכונה בנתניה(, שם היה מחנה של הצבא הבריטי שכבר נעזב, לקראת עזיבת הבריטים את ארץ ישראל לצמיתות. לא הרבה זמן אחרי זה המפונים בעין התכלת הועברו למחנה בריטי עזוב ליד כפר ויתקין, לימים "הדסה נעורים". אני עצמי לא הגעתי לעין התכלת ולא לכפר ויתקין, אבל זה לא שייך לסיפור. אני רוצה להוסיף עוד כמה מילים על הפינוי של הילדים הבנשמניים. אחרי ההתקפה הרצחנית על (, הבריטים העניקו לבן שמן סיוע בליווי שיירות האספקה לכפר. למיטב 1947 השיירה בחנוכה )סוף ידיעתי, זה היה המקום היחיד בארץ בו סייעו הבריטים ליהודים. כללית, הבריטים שמרו על "ניטרליות", אבל בפועל סייעו לערבים. אותן שיירות שהביאו אספקה לכפר הובילו את הילדים ובני הנוער אל מחוץ עליתי לאוטובוס שהיה חלק משיירה כזו. בראש השיירה נסע משוריין בריטי, וכך 1948 לכפר. בפברואר גם בסופה, אך בתוך האוטובוס נכחו צעירות )פלמחניקיות?( ללא מדים עם רימונים מוסתרים בתוך חולצותיהן. הן התערבבו בין נוסעי האוטובוס כדי לא להיחשף לחיילי הצבא הבריטי שליוו את השיירה. הכביש היחיד שהוביל אז לבן שמן עבר דרך העיר הערבית לוד העוינת. כשחלפנו ברחובות העיר נתכו עלינו אבנים, אך הן נבלמו בתריסי החלונות של האוטובוס המשוריין. אבי המשיך בעבודתו בכפר, ובארגון המסובך של המעבר לנעורים, כך שהיה כל הזמן על הקו בין "שתי )עם הכרזת הקמת מדינת ישראל(, נפסק גם 1948 במאי 15 בן שמן". עם עזיבת אחרוני הבריטים ב - . 1948 ליווי השיירות, ובן שמן הייתה נצורה עד לשחרורה יחד עם כיבוש לוד ורמלה במבצע "דני" ביולי בתקופת המצור הקשר של הכפר עם העולם החיצון התקיים באמצעות מטוסים קלים ועל גבי מסלול נחיתה/המראה מאולתר. אבי נתקע בכפר במצור, שהה שם כחודשיים, וחולץ משם במטוס פייפר עוד לפני תום המצור. ועוד פרט, לא שייך, אבל בעצם כן שייך. סבתי גרה באותה תקופה בירושלים, שהייתה נתונה במצור. היא פונתה באחת ההפוגות בדרך בורמה, וקיבלה מקלט אצל אבי בבן שמן, בסניף נעורים. כך יצא שהפליטים מבן שמן, נתנו מקלט לפליטה מירושלים.
פחדתי? לא זוכרת, היו כל כך הרבה מלחמות שחוויתי מאז, כחיילת, כאמא לקטנטנים, כאמא לבוגרים, והיום כסבתא.
אסיים במילים מתוך השיר של חיים חפר, בביצוע יהורם גאון ״אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה״ הלוואי....
בברכה, יעל נעמן, )מקודם יעקבי(
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online