אביב – עמותת בוגרי בן שמן | שיבלים 44

זה לא כמו שזה נראה 5.2 אורי אופיר

. יהודית שטמפפר, עובדת הסעד 13 )אוקטובר או נובמבר( בגיל 1950 הגעתי לבן שמן בשלהי שנת בעירית פתח תקוה ליוותה אותי לבן שמן. נסענו באוטובוס מפתח תקוה לתל אביב, שם החלפנו אוטובוס ללוד. בלוד יהודית שכרה את שרות המוניות המקומי, עגלון שעמד עם עגלתו רתומה לסוס במגרש ליד המסגד, ונסענו אתו לבן שמן. העגלון המתין ליהודית עד שסיימה את הליך הרישום שלי והסיע אותה בחזרה ללוד. משך הנסיעה מפתח תקוה לבן שמן ערך מספר שעות. במזכירות כיוונו אותי למשרדו של אריה סימון, מנהל בית הספר, והיה גם המדריך של קבוצתי. ישבתי , והקשבתי לדבריו שאת פרטיהם איני זוכר. תוך כדי דיבור הוא חייך ונראה 37 מול אריה סימון שהיה כבן ידידותי מאד, הוא מצא חן בעיני. ראיתי שבצדעיו מעט שיער שיבה. חשבתי בליבי כמה חבל, אדם כה נחמד ועוד מעט ימות מזקנה. נהניתי מאד מהחיים בבן שמן, בפרט מהעבודה במשק. עבדתי באורווה, ומדי פעם נהגנו להביא את התוצרת מגן הירק למחסני תנובה בלוד. הובלתי ארגזי כרובית לתנובה, בדרך חזרה ירד הערב ונהגתי בסוס ועגלה בחשכה. מידי פעם באותה תקופה חדרו מסתננים ערבים מעבר לגבול לגנוב ציוד וגם הרגו נשים וילדים. הייתי מודע לכך אך לא פחדתי. ביציאה מלוד הכביש עבר בין כרמי זיתים, הגיעה מאחורי משאית צבאית שכפי הנראה נסעה לבסיס הצבאי בבית נבאללה. נהג המשאית הפחית את מהירות נסיעתו ונסע אחרי, האיר לי את הדרך וליווה אותי כל הדרך לבן שמן. כשנכנסנו לבן שמן הוא עקף אותי, הניף ידו לשלום והמשיך בנסיעתו. הוא שמר עלי. עבדתי במרבית הענפים בחדוה רבה, בפרט אהבתי את העבודה בפלחה שם נהגתי בטרקטורי הזחל והגלגלים. נהניתי מאמון רב וזכיתי למידה רבה של עצמאות בעבודה על הטרקטורים. באותה תקופה נהגנו בסיום יום העבודה להעמיס את צינורות ההשקיה של גן הירק על עגלה ולהחזיר אותם למגרש הציוד החקלאי. צינורות שהושארו בשדה נגנבו מדי פעם על ידי מסתננים שהגיעו מעבר הירדן )כך כונו אז שטחי הגדה המערבית שמעבר לגבול(. בסיום יום העבודה משה פוטש, מנהל הפלחה נהג לומר לי: "אורי סע להביא את הצינורות!" המרחק היה כמה מאות מטרים, נסעתי עם טרקטור גלגלים, רתמתי את עגלת הצינורות לטרקטור, וכשחזרתי מגן הירק ופני למערב ראיתי שמש כתומה גדולה, מרהיבה לקראת שקיעה שקרניה צובעות את פני השמים בצבעי כתום, סגול וורוד ולא שבעתי מראות. האטתי את מהירות הנסיעה לקצב הליכה ממש על מנת להאריך את זמן ההנאה, ופצחתי בקול רם בשירי מולדת בפרט "הי ציוניוני הדרך....״ הרי איש לא היה בסביבה, ויכולתי לשיר במלוא גרוני. כך נמשכו הימים. יום אחד משה פוטש פנה לאיתן ואמר לו לנסוע להביא את הצינורות מגן הירק. חשבתי בליבי: בסדר, יתכן וגם איתן רוצה להביא את הצינורות. כשהימים נקפו ומשה לא שב והורה לי לנסוע להביא את הצינורות שאלתי: "משה למה אינך שולח אותי"? הוא השתהה מעט והשיב: "אנחנו יודעים מה אתה עושה, ולמה לוקח לך כל כך הרבה זמן לשוב עם הצינורות". הייתי נבוך ולאחר שהייה שאלתי בתמימות "מה אני עושה"? והתשובה הייתה: "זה לוקח לך כל כך הרבה זמן כיוון שאתה יורד לכרם וסוחב ענבים". המלים נעתקו מפי, איך אומר לו את האמת, האם אחשוף את רגישותי? שתקתי. באותו ערב הצעתי לרובי חברי ללכת בלילה לכרם לסחוב ענבים. התגנבנו לכרם, טעמנו את ענבי הבוסר ולא היו ראויים למאכל. מעולם לא חזרנו עוד לכרם.