אביב – עמותת בוגרי בן שמן | שיבלים 44

כששמע על כך ראש הקהילה היהודית בקיטו הוא החליט להציל אותנו משמד, וכתב לראש הסוכנות שיש להציל שתי בנות. ראש הסוכנות הציע מיד להביא אותנו לארץ ישראל, ולהכניס אותנו לאימוץ באחד הקיבוצים. אבא לא רצה להצטרף. לא היה בו כוח. ברגע האחרון התעשת והחליט להגיע איתנו ארצה. המסע ארצה היה יקר. למזלנו, בן דודה של אימי התגייס לתרום את הסכום הנדרש. בארץ התגוררו שלוש אחיותיו של אבא - שתים מהן גרות בחולון. אותנו העבירו לכפר הנוער בן שמן, ואת אבי אשפזו תחילה בבית חולים סעודי בפרדס חנה ולאחר מכן במחנה ישראל, ליד שדה התעופה, כדי שיהיה קרוב אלינו. אחותי סימה )סילוויה( לא הסתדרה בכפר. היא חוותה קשיים רבים. בעזרת עליית הנוער אותרה עבורה משפחה מאמצת נפלאה במוצא עלית. הם אימצו אותה )לא רשמית( כך שעד היום לי יש אחות אחת ולה יש עוד ארבעה אחים. הגעתי לכפר בגיל שבע - זה היה מזלי בחיים. כל כך הרבה חום ואהבה קיבלתי במקום הנפלא הזה. בצעדים קטנים, סבלנות רבה, ועם הרבה אהבה ורגישות של אם הבית, צוות המדריכים והמורים, הצלחתי בלימודים, בניתי את בטחוני העצמי, התאקלמתי חברתית ובניתי את זהותי.

כשסיימתי י"ב רציתי להתגייס לצבא. פנו אלי מעליית הנוער ואמרו לי שאני חייבת קודם כל שיהיה לי מקצוע ורק לאחר מכן אוכל להתגייס. נמצא עבורי מקום בסמינר למורים בירושלים ע"ש הנס בייט

הקשור לעלית הנוער. אחת לחודש הסמינר נסגר ונסעתי עם חברות לבתיהם. נישאתי לאדם נפלא עם משפחה גדולה ואוהבת, נולדו לנו שלושה ילדים.

נפטרה אחרי מחלה קשה. ארבעת ילדיה, שלי לפני ארבע וחצי שנים אסון פקד אותנו - ביתנו הבכורה נכדינו, נשארו ללא אימא, ואנו לקחנו על עצמנו את הטיפול בהם. החלטנו שאחת הדרכים להנצחת

זכרה יהיה בהקמת בית בוגרות. כך אנציח את זכרה ואחזיר למקום שאני כה אוהבת ותרם לדמותי. החלטנו ועשינו! לפני שנה וחצי הקמנו . בית שלי לנדסברג לבוגרות בכפר את בנות המסיימות בכפר י"ב שנים, תוכלנה ללכת לצבא ובית לחזור אליו בבן שמן. כיום גרות בבית חמש נערות. אני שמחה שאנו יכולים לעזור לבנות אלו. זה היה המעט שביכולתי להחזיר על כל מה שקיבלתי במקום הקסום והנפלא שנה, 11 הזה שהיה עבורי בית במשך ויישאר ביתי כל חיי.

1966 כיתת מחזור שנת