בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל
עוד משהו שיש לי עכשיו ולא היה לי פעם זו הכתיבה. כשאני כותב, ו אני לא כותב בקלות, אני מצליח לבטא מחשבות ורגשות, וזה חוץ מהשירה שאני כותב .
אתה מאד עסוק בטקסטים ובשפה. גם באופן אישי וגם בעבודה שלך.
זה התחיל אצלי בסדנה שהייתי בה אצל אסתר אליצור, היא מטפלת באמנות, כולל כתיבה וכתיבת שירה, ושם היתה לי התנסות ראשונה בכתיבה ונדבקתי בזה. יש לי קלסר שלם של שירים .
אתה מאלה שחוזרים לכתיבה של עצמם ?
לא הרבה. כשאני מכניס שיר חדש, לפעמים אני מסתכל לראות .
אתה מרגיש שהשירה מוציאה ממך משהו אחר מאשר מלל ?
זה הרבה יותר ראשוני, הרבה פחות מעובד, ולכן זה מבטא טוב יותר את הרגשות .
כמו שאמרתי, זה לא היה תמיד ככה. אבא שלי שלח אותי לישיבה כי הוא חשב שחשיבה אנליטית זה מה שמקבלים מהתלמוד. הדיבור הרגשי והחשיבה על רגשות והתנסויות זה משהו שלא הצטיינתי בו בבית הספר ובתיכון. לא אהבתי ספרות, קראתי הרבה ספרים, אבל לא דווקא ספרות יפה. לא אהבתי שיעורי ספרות. אני גם כל המשפחה הם אנליטיים, אמא שלי היתה טובה בחשבון ובגאוגרפיה ובהיסטוריה, וזה עוד היה הדבר הכי הומני שהיה אצלנו בבית . ואמא שלי היתה אדם שעוזר, אני חושב שממנה קיבלתי את רוב המושגים הראשוניים שלי על לתת יד. אני זוכר כשהייתי ילד היו שני חברים לכיתה שהיו עולים מאמריקה, ואני ישבתי איתם באופן קבוע על שיעורי בית, וזה קיבלתי מאמא שלי. מייקל וייט אומר: "אם הייתי שומע את מה שהייתי מצפה לו זה היה משעמם." אני לא בא עם ציפיות ותוכניות, אלא עם ציפייה למצוא את הבלתי צפוי .
אם אתה מתוכנן בכלל ורק במפגשים בין אישיים אתה לא מתוכנ ן? כמה תכנון הוא חלק מהשגרה שלך?
אני חושב על רצף – במפגשים בין אישיים אני קרוב לצד הלא מתוכנן, ובחיים אני איכשהו באמצע. אני כותב הרבה רשימות, אני כן מתוכנן, אני מנתח סדר עדיפויו ת, מה צריך לבקש וממי, אבל אני לא דייקן .
זו לשון המעטה .
(צוחק).
זה מפריע לך כשאתה מאחר ?
לא, כי כשאני מגיע בזמן מתחילים באיחור, אז לא שווה לי .
אני חושבת, יש אנשים שמפחדים לאחר ויש אנשים שמפחדים לחכות .
אני לא מפחד לחכות, אני לא סובל לחכות. אשתי היא דייקנית. המשפחה שלה גם, בחתונה איימו עליי לא לאחר ובסוף הקופרמנים איחרו בעצמם בעשרים דקות! נראה לי שאני מזכיר לה את הסיפור הזה יותר מדי פעמים, לצערה.
38
Made with FlippingBook Learn more on our blog