בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

בעצם, אולי שילוב של השניים – היכולת לראות יופי, והיכולת לתקן עוול .

(מהנהן) .

" פרובוקציה שהפכה להיות מיינסטרים "

בשנתיים האחרונות הפכת למנהל בקבוצת "פסיכולוגים חושבים חרדית", לפסיכולוגים חרדיים. תספר לי על זה . זה התחיל כמעט בבת אחת. פרו' יהונתן הופרט עושה סמינר פעם בשבועיים, הוא נותן הרצאה לחרדים באוניברסיטה, והוא הביא אותי להרצאה. בסוף המפגש אמר אחד הפסיכולוגים: "תודה שסללת לנו את הדרך." שלמה בלאק חיבר אותי לברכי שגב ולקבוצת וואטסאפ שיש בה 200 פסיכולוגים חרדיים, והם מינו אותי להיות נשיא הקבוצה וזקן השבט. אני מרגיש את המהפכה: מלהיות החרדי היחיד בכל קבוצת פסיכולוגים, למצב של קבוצה של 200 פסיכולוגים חרדים יחד, ובטח יש פסיכולוגים נוספים שלא בקבוצה .

איך הצלחת לסלול את הדרך הזו, ולתחושתך – גם בלי להתפשר ?

כבר בתחילת דרכי הייתי נציג של מחוז ירושלים בוועד המנהלים. הייתי פתוח לעסקנות – יש לי את זה במשפחה. אבא של אמא שלי, נתן מאיר ג'ייקובס, היה סגן יו"ר הפדרציה הציונית בבריטניה; כל המנהיגים הציוניים יצאו ובאו מהבית שלהם .

מה זה בשבילך עסקנות ?

יש בה משהו מרדני. וגם אפשרות להשפיע. ככה חשבתי מתחילת דרכי. בעצם, נהייתי יו"ר ועדת המנהלים שנתיים אחרי שהתחלתי לעבוד ! אני התחלתי להיות מנהל ביום שהתחלתי התמחות. עבדתי במטה בנימין, כשמודיעין עילית שהיתה אז קרית ספר היתה ברמת ליווי, אפילו לא תחנה ממש. עבדתי בה יום בשבועיים וזה היה כל השירות. בהדרגה קיבלתי תואר של רכז השפ"ח וכשנעשיתי מומחה שנתיים וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד (למה אני מאמין בקיצור התמחות, זה למה!) נעשיתי סוף סוף מנהל במקום רכז . זה היה הזוי, הייתי רק שנתיים בניהול, והיו שם אנשים שניהלו עשרים ושלושים שנה. זה לא היה פשוט, היתה אולי ציפייה שאני אוותר על המועמדות בגלל חוסר הניסיון . היה בי משהו שהתמרד נגד הסוציאליזציה של הסדר הקיים. הרגשתי שמבחינה ערכית לא התאים לי הרבה מהאווירה שהיתה נהוגה שם, וחשבתי – אני אתן דוגמה . התעקשתי על תרבות דיון, לדוגמה, על דיבור בנחת, "דברי חכמים בנחת נשמעים". לפני חודשיים זכית ב פרס מפעל חיים של הפ"י, ולגל של הוקרה והכרה מקצועית (התארחת בפודקאסט, השתתפת בכתיבת ספר). מי הגיש אותך לפרס מפעל חיים ? הסיפור הוא שעמדתי לסיים את הקדנציה השנייה כיו"ר הוועדה המקצועית ולא היה מישהו שהיה נראה מתאים להמשיך את הדרך שסללתי לעבודת הוועדה. הדבר המרכזי ש אפיין את העבודה שלי היה "הלב הרך של ישי" – תמיד באתי מ"בית הלל", וניסיתי לגשר ולהקל על אנשים, ללמד מהמשרד שאפשר לעבוד לפנים משורת הדין . איך היתה ההרגשה בטקס, כשההכרה וההוקרה וההערכה יצאו מגדר המקומיות והפכו לתופעה ארצית, כללית, הוקרה קולקטיבית שכולם השתתפו בה ? ולמה לא ויתרת ?

35