בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

זה התחבר לי עם ערכים נוספים, של זיהוי קבוצות נחשלות בחברה ועם המוכנות שלי לחבר אותם למיינסטרים. בדרך כלל, עולים חדשים בשירותים הפסיכולוגיים נתפסים כעול – הם לא מדברים עברית מצוחצחת ולא כותבים דוחות כמו שצריך, ואז יש זלזול במקצועיות שלהם. ואני ציוני, אני חו שב שיש לנו תפקיד בקליטת עלייה, ואני הומניסט, אני מאמין אמונה עמוקה בפוטנציאל שיש לכל אדם. שילוב כל אלה ביחד הביא לגיוס של הפסיכולוגים העולים הראשונים שלנו . בדיעבד, השילוב של העובדים העולים יצר בשפ"ח מיליה רב- תרבותי, שתמך בערך נוסף שלי – רב- תרבותיות וההכרה בה, והדרך מתוכה לעבודה רב- תרבותית עם הקליינטים. אמרתי לפסיכולוגים העולים: "יש לכם מזל, שכשאתם שואלים 'למה אתה מתכוון?' אנשים סולחים לכם, וכשאני שואל אנשים א ומרים 'אתה פסיכולוג ואתה אמור לדעת'." אני מאמין שמתוך אי- הידיעה יש צמיחה של עמדה טיפולית הדדית – טיפול "בגובה העיניים ". כן. לדוגמה, אחרי שהשפ"ח גדל מאוד והיה צורך לבנות צוות מוביל, ההחלטה לקרוא לזה "צוות מוביל" ולא "צוות ניהול" היתה מתוך העמדה הזו של "גובה העיניים", ולכן גם הכנסנו לצוות פסיכולוג צעיר ולא רק בכירים . זהבה אוסטרוויל אומרת בפרק שלה על קונסולטציה, בספר "עבודה פסיכולוגית בבית הספר" – שקונסולטציה היא תהליך שוויוני, בין האדם המומחה בתהליך והאדם המומחה בעשייה, ויש מפגש בין שני מומחים. זו גישה שאני מאוד מחובר אליה, הפוכה מהגישה המקובלת לפעמים בין אנשי מקצוע ללקוחות, שיש בה יחסי כוח . אני מדבר על הפחתת היררכיה, לא על ביטול מוחלט. יש לזה מחירים – לדוגמה, זה יכול ליצור תחושה של מיעוט החזקה. אני שואף לתת לאנשים לפרוץ קדימה, ליזום, גם אם זה יוצר חסך מסוים של החזקה. אני שואף לאפשר מיכל טוב לעובדים, אבל לא בהכרח החזקה . זה מתכתב עם עוד ערך ניהולי חשוב בעיני, ניהול שהוא לא רק כלפי מטה אלא גם כלפי מעלה; כלומר, ניהול שמכוון כלפי המנהלים שלנו, מה שמתחבר לתפיסת ההיררכיה שציינתי. אני תמיד באתי לממונים עליי עם ניסיון לעזור לעובדים ולשפר את העבודה והשכר, ולפרגן לעובדים. במידה מסו ימת ההשקעה בתחום הזה יצרה מחיצה בין העירייה ובין העובדים. אני תמיד הייתי האיש הרע כלפי מעלה, "דברו איתי ולא איתם ". אבא שלי היה תת אלוף בחיל הים. עד הבחירה אם ללכת לישיבה, הבית שבו גדלתי היה בית צבאי: לא שאלו אותי, אמרו לי. למדתי בבית ספר ממלכתי עד כיתה ח' (בתחילה בחיפה ואחר כך בסביון) וכשהגעתי לתיכון אבא שלי העביר אותי על דעתו לישיבה התיכונית בנחלים כי לא היה מרוצה מאיכות התיכונים בסביבה, וראה סרט שהרשים אותו על נחלים. אחרי שנה בישיבה, בגיל 16 , קפצתי כיתה. הרגשתי שאני מתבזבז מבחינה אינטלקטואלית: לימד אותנו פרופסור למתמטיקה, פרופסור ברויאר. הצטיינתי אצלו, המורה לביולוגיה נתן לי 9 אפילו שזה "שמור לבורא עולם ". בשביל האתגר והעניין שלחו אותנו לשבוע ישיבה בישיבת הדרום, ודיבר איתנו הרב יהודה עמית [רב חרדי בולט]. הוא דיבר איתנו על קיסינג'ר שאז היו עסוקים במסע הדילוגים שלו, ואמר שכל הזמן מבזבזים לנו את הזמן בלדבר מתי הוא יבוא, ואם אנחנו רוצים לנצל את הזמן לערכים ומשמעות אז רק בלימוד תורה . זה נגע בי. עזבתי את הישיבה ולא גמרתי בגרות. זו הבטחה אתה רואה גם מודל ניהולי דומה, "בגובה העיניים "? אבל אין באמת ביטול היררכיה, וכשיש הוא לפעמים שביל להסרת אחריות . חיבור בין העולמות: הדרך מסביון לישיבה ומהישיבה לפסיכולוגיה החינוכית

27

Made with FlippingBook Learn more on our blog