בדרכי שלי | ספר זיכרון לישי שליף ז"ל

• שנה וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד בשפ"ח היה יום פתיחת שנה ובמהלכו עלו נושאים כאובים, הרוחות התלהטו וישי כעס עלי וצעק עלי במהלך הישיבה. דבר כזה יכול לקרות לכל אדם, אבל התגובה לאחר מכן הייתה מיוחדת – הוא התקשר אלי והתנצל. ביקש שאגיע לפגישה איתו ובמהלכה ניסה להבין מה קרה בסיטואציה ההיא שהביא אותנו לכדי משהו קיצוני כזה, ולאחר מכן גם שלח התנצלות ממני וממתמחה נוספת במייל שנשלח לכל השפ"ח. זו לקיחת אחריות שחריגה מאוד בנוף החיים שלנו (מאסנת בראון)

נחישות ודחיפה קדימה:

• ישי הגיע לכנס האחרון והעביר סדנא, לא ברור איך גייס כוחות. במהלך הכנס הוא נפל והתפנה, אבל אחר כך חזר והמשיך להשתתף בכנס ולשיר בהופעה יחד עם כולם. גם עם ההידרדרות במצבו והאשפוזים המשיך לעבוד והשתתף בפגישות זום. (ולריה מטיחס) • אני יכולה לספר שזכיתי להשתתף בסדנה הנרטיבית עם ישי ורחל לפני כחודש בכנס הפסיכולוגים, ולמרות שישי שיתף אותנו בתחילתה שהוא חולה והדבר משפיע על תפקודו, וגם במהלכה לא יכל להשתתף בכל המפגשים עקב נפילה, הוא היה כ"כ חד מנטלית וקשוב לכל נה שהתנהל בקבוצה, שם לב לדק ויות והצליח, יחד עם רחל, גם ליצור עבורנו קבוצה משמעותית ומרגשת וגם ללמד ולהעניק לנו כ"כ הרבה, גם ידע מקצועי וגם בהתנהלות הבינאישית הרגישה והמרגשת בינו לבין רחל (איריס היימן). • בשנים האחרונות ישי דיבר יותר לאט, וזה נתן תחושה שהוא שוקל את המילים ודרש התכווננות למה שיש לו להגיד, ותמיד היה שווה להקשיב לו ועורר הערכה שהוא לא ויתר והביע את עצמו. (עדיה הר גיל קרסנטי) • ישי אמר שהליכה ותנועה עוזרות להתמודדות עם המחלה, וסיפר שהוא ודינה רוקדים, ושזו הדרך הכי משמחת בשבילו לעשות את התרגולים האלה. הוא שלח את הצוות שלו מיד עם תחילת המלחמה לעבוד עם מפונים וכד' וגם חיפש איך לעזור באופן אישי. הוא היה לוחם צדק ונלחם עבור דברים שחש ובים לו. סביב שכר הפסיכולוגים או במודיעין עילית (זהבה רוזנטל). • כשהכרתי את ישי, בקיץ תשנ"ז, הייתי מורה צעירה להוראה מתקנת. מודיעין עילית הייתה בחיתוליה. לא היו כיתות מקדמות, היו מורות משלבות, ואני אחת מהן. ועוד ועוד הורים בקשו שאקח את הילד לקדם בקריאה, כתיבה ומיומנויות למידה. דירתי הקטנה פחות התאימה למשימה, מה גם שרצית י שהילדים יקבלו סיוע מקצועי הכולל אבחון והדרכה. יצרתי קשר עם שלושת מוסדות החינוך שהיו אז בעיר. התחילו פניות של הורים. "הגיע הזמן שתפגשי את הפסיכולוג שלנו" הציעה מלכה "הוא מאוד טוב בדברים כאלו". כך הלכתי לפגוש את ה- פסיכולוג, ופגשתי את ישי. ישי היה נחוש לקדם את הרעיון. באחד הימים כשהוא ראה אותי מקלידה, אויה! עם אצבע אחת הרצה על פני המקלדת. "איך את רוצה לקדם דברים, אם את לא כותבת בשיטה עיוורת?!" הוא תמה. ומכאן למעשה – התחלתי

15