ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך

משה קניג ד״ר | 306

בשעת ערב התלבשנו במיטב מחלצותינו ושמנו פעמינו למסיבת הסיום. כשהתקרבנו לשער בית הספר, יצאה עודדה לקראתי וברכה אותי בחגיגיות מיוחדת שלא היתה אופיינית לה. יחד איתה קידם את פני מר פרטוק הצלם ומיד כיוון אלי את עדשת מצלמתו. לא ידעתי מה לחשוב על ההתרחשויות המוזרות, אך בלבי החל נעור חשד שפרידתי מבית הספר תזכה בכל זאת להתייחסות מסוימת. כשעברתי את השער, הבחנתי בקהל הגדול שישב שורות שורות בחצר. מקצה הרחבה ניבטה אליי לפתע דמותי מתוך מסך ענק. בתמונה הייתי אמנם צעיר בעשורים רבים, אך עדיין לא היה ספק כי אני הוא זה. עתה כבר היה ברור שנקשר סביבי קשר סודי ושזה עתה הגענו למסיבת פרידה חגיגית לכבודי. בהדרכתה של עודדה, מרים ואני התקדמנו לעבר במה שעמדה בקצה החצר. בדרכי לשם שזפו עיניי בקהל חברים רבים שהגיעו מכל קצות הארץ. באגף של בני המשפחה , לצד דוד ואיילה. גם תלמידים אותם חינכתי לפני 80 ישבו יולישקה, שכבר מלאו לה שנים הגיעו, ורבים אחרים, וכמובן שגם חבר המורים הפגין נוכחות מלאה. 35 למראה הקהל הרב הזה מכל תקופות חיי, הבנתי שעודדה תכננה אירוע נוסח התוכנית "חיים שכאלה", שהיתה פופולרית באותם ימים. הפתעתי היתה מוחלטת, מה שהעיד על עבודתה המצוינת של מפיקת האירוע שהצליחה לארגן הכל בחשאיות ומבלי להסגיר כל רמז באשר לערב המצופה לי. לאחר חיבוקים ונשיקות לרוב, תפסתי את מקומי לצד מרים. נכדתי הקטנה והמתוקה נצמדה אליי לאורך כל הערב. חשבתי בחיבה שאפילו היא הובאה בסוד העניינים, ורק אני לא. מנחה הערב היה מר הריס, ידידי ושותפי בטיולים ומסעות אין ספור, והמורה לאנגלית שלנו. במשך שלוש שעות עלו מאחורי הפרגוד קולות שייצגו פרקים מתולדות חיי, ואני הייתי אמור לזהותם. האנשים הללו, שהיו חלק מחיי במהלך השנים ואיתם הצטלבו דרכיי בצמתים ובמשעולים בהם הלכתי, סיפרו לקהל על מפגשיהם איתי במהלך השנים ועל פועלי כפי שראו דרך עיניהם. תפקידי באותו ערב היה להשלים את הסיפורים ולהעלות את זיכרונותיי מימים עברו. לאורך כל הערב הוקרנו על המסך תמונות שהוסיפו חיות לתיאורי האירועים. התמונות נלקחו כולן מאלבומינו הפרטיים, מה שהסגיר את חלקה של מרים בקנוניה הגדולה הזו. כמובן שהאירוע כולו היה מרגש, אך חלק מהדוברים נגעו בי במיוחד. המרגשת מכל היתה כמובן מרים. מה נעים היה להקשיב לאשתי מציירת את דמותי כבחור צעיר שובה לבבות, וכבעל ואב אוהב ומסור. דבריו של בנימין, ידידי ורעי שהלך לצדי בדרכי החיים מכיתה ט', היו מרגשים אף הם. מאחורי הפרגוד בחר בנימין להשמיע את המנון כיתתנו המבודח. נוכחותם של תלמידים מראשית עבודתי הפדגוגית הצביעה על הדרך הארוכה שעברתי עד יום הפרישה.