ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך

247 | חולם, לוחם, מחנך

ולטפל בפרי בזהירות כמו שלמדו. אך מתיקות וקוץ בה. למרות כל הזהירות שננקטה, התמלאו הידיים בקוצים. הבנים, שרצו להמשיך ולקטוף מהשיח כדי לקחת מהפירות הביתה, פשטו את חולצותיהם והשתמשו בהן ככפפות. כשהושבו החולצות לייעודן המקורי, התברר בדרך המגרדת והקשה כי הן מלאות בקוצים. מאבק חסר טעם עם התקדמות ההיריון, החלה בטנה של מרים לתפוח. תופעות הלוואי המוכרות לנו מהריונותיה הקודמים, לא בוששו להגיע גם הפעם. ההקאות וההרגשה הכללית הלא טובה הפכו לחלק משגרת יומה. הפתרון המתבקש לבעיות ההקאות והרגישות לריחות היה פשוט: מרים תאכל בבית ולא בחדר האוכל. חדור רצון לעזור להריונית המבוחלת-אך-רעבה ניגשתי למנהלת המטבח. תיארתי בפניה את בעיית הרגישות לריחות של אשתי ההרה וביקשתי להסדיר את הנוהל לפיו אקח אני את ארוחותיה של מרים לחדרנו. ההנחה כי מדובר בפתרון פשוט הופרכה באחת. מנהלת המטבח דחתה את בקשתי בזלזול. הכיצד זה מרים המפונקת לא יכולה להגיע לחדר האוכל כמו כל הריונית מצויה? אחרי מסע מאומץ של שכנועים והסברים על השונות בין נשים הרות, התקבלה לבסוף דרישתי. ההסכמה הזו לא פתרה את היחס הפוגעני וחוסר האדיבות בהם נתקלתי על בסיס יומיומי כשהייתי מגיע למטבח לבצע את שליחותי. אם לא די היה בטעם המר שהותיר בפינו היחס של מנהלת המטבח, הרי שבהמשך הוטלו עלינו גזירות נוספות שגרמו לנו לפקפק בעניין שהובע לגבי הישארותנו בקיבוץ. עד שהתרגלנו אל חדרנו הקטן ונטול השירותים, החליטה המזכירות שעלינו לפנות את החדרון ולעבור לצריף בשוויץ. בל תטעו. למרות הניחוח הפסטורלי הקסום, איש לא התכוון לשגר אותנו לטיול בהרים מושלגים. "שוויץ" היה הכינוי של אזור צדדי ומרוחק ממרכז הקיבוץ. אבל גזרה היא גזרה. הקיבוץ זקוק לחדר בבניין להקמת פעוטון נוסף, מה לנו כי נלין על החלטה חינוכית שכזו? וכך מצאנו את עצמנו בצריפון פעוט בערבות שוויץ. חדרנו החדש היה מיניאטורי. היה בו מקום למיטה, שולחן זעיר ושני שרפרפים. כל לילה היינו צריכים לפתוח את המיטה הכפולה, וכדי לפנות מקום היה עלינו לסלק את השולחן והכיסאות. ביקור לילי בשירותים הצריך תמרונים אקרובטיים מאתגרים, במיוחד עבור ההריונית שבינינו. ועדיין, גם הרעה זו בתנאי הדיור עלתה בקנה אחד עם הרוח החלוצית. מה שעורר את כעסנו היה היחס המפלה שקיבלה מרים כהריונית נטולת ותק.