ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך
243 | חולם, לוחם, מחנך
2 פרק משבר ראשון
התקציב השנתי, אחת מאבני היסוד של האידאולוגיה השיתופית, היה באותם ימים דל מאוד. החברים בעלי הוותק זכו להטבות מסוימות ששיפרו במידת מה את רווחתם הכלכלית. כך למשל, הוותיקים היו הראשונים לעבור לדירות המרווחות בהן היו מותרות כמו שירותים פרטיים. גם כשמדובר היה בזוטות, הוותיקים נהנו מעדיפות בתור. מחלקים כיסאות נוח לחברים? הוותיקים מקבלים לפני כולם! מרים ואני, שמעמדנו כחדשים בקיבוץ היה עדיין בתוקף, היינו בכל תור שכזה בין האחרונים. העובדה שמבחינת הגיל היינו בין המבוגרים, לא שינתה דבר. גם העובדה שרבים מהוותיקים הגיעו לקיבוץ בעקבות פעילותי הנמרצת בימי תנועת הנוער בהונגריה, לא זיכתה אותנו בנקודות. בעיניי, היה זה מקומם. הם, שהקדימו לעלות, זכו למעמד מועדף, ואני, שהייתי מנוע מלעלות לארץ, נמצא עתה בעמדת נחיתות. האירוניה במנהג האיפה ואיפה בחברה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון והחלוקה הצודקת, באה לידי ביטוי בכל תחום בחיינו. בימים ההם לא היה לאיש רכב פרטי, והרכבים המשותפים הספורים עמדו לרשות החברים שתפקידם הצריך ניידות. לאור מגבלות התנועה הללו, היה נהוג שחבר נטול גלגלים שחפץ לצאת מתחומי הקיבוץ, מקבל טרמפ מיחידי הסגולה שקיבלו לידם מכונית. בנוסף, היו שתי משאיות שגם לנסיעות שלהן ניתן היה להצטרף בשעת הצורך. כבן המעמד הדל והירוד, טרמפים ברכב פרטי היו עבורי מחוץ לתחום ונאלצתי להסתפק במחווה הנשגבה של נסיעה במשאית, מאחורי תא הנהג. מאחר שרוח החלוציות שפעמה בי עדיין לא שככה לחלוטין באותם ימים, הצלחתי להשלים גם עם גזרה זו, עד שקרה המקרה שערער לחלוטין את כל מה שחשבתי על חיי הקיבוץ. בבוקרו של אותו יום מטלטל הצטרפתי לנסיעה של אחת המשאיות. יחד עם שלושה חברים נוספים, ישבנו מאחור. ליד הנהג ישב ידידו התל אביבי, שהצטרף לנסיעה שלא מן המניין. כסרבן סתימת פיות ידוע, לא יכולתי שלא להביע את מחאתי. מילא ותיקי הקיבוץ נהנים מזכויות יתר; אבל כיצד זה שאנו, חברי קיבוץ, נוסעים בחוסר נוחות והאורח של הנהג מקבל פריבילגיה שכזו? הלוא המשאית היא גם שלי, ולא רכושו של הנהג. מחאתי לא התקבלה יפה. הנהג עצר, יצא מתאו וציווה עלי לרדת ולנסוע באוטובוס. בטרם ייסע וישאיר אותי מאחור, טרח הנהג להסביר
Made with FlippingBook Digital Publishing Software