ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך
משה קניג ד״ר | 242
עבודה נטולת הוד והדר
בהתקרב ימי החורף הועברתי לזירת עבודה חדשה - הפרדס. היה זה פרדס ערבי שננטש במלחמת השחרור והקיבוץ קיבל עליו בעלות. בימים ההם, הגבול עדיין היה סמוך לשטח הפרדס, מה שעורר בי חשש מה. בשל סמיכות זו לגבול, סבלנו מהסתננויות ומגניבות. לא פעם היינו מתעוררים בלילה לשמע יריות, ובבוקר עודכנו על חדירה של גנבים לתחומינו. לאור המצב, תוגברה השמירה בלילות ורבים מהחברים אף החזיקו נשק בחדרם. יום העבודה בפרדס היה מתחיל בשש בבוקר. לשטח היינו יוצאים על טרקטור עם פלטפורמה, מצוידים בארוחות בוקר וצהריים. צוות הפרדס מנה על פי רוב שלושה חברים נטולי נשק ובכל יום חששתי מחדש מפני תרחיש אימים של מסתנן חמוש שמסתתר בין עצי ההדר ורק מחכה לתקוף אותנו. העבודה עצמה היתה בדרך כלל נוחה. בימי ההשקיה לא עשינו דבר מלבד העברת הצינורות מחלקה לחלקה. ימי עבודה אלה נעמו לי. לפני שהגענו לארץ, התפוז היה פרי חלומותינו, ולא תמיד בר השגה. בפרדס אכלתי מהם לשובע ואף בבית היה ממנו בשפע. העבודה הקשה יותר היתה ניכוש עשבי בר מסביב לשורשי העצים. מלאכה זו דרשה ממני מאמץ מוגבר כדי לא לפגר אחר החברים שעבדו יחד איתי. הם היו מנוסים מאוד בעבודה, ואני הייתי טירון. באותה תקופה החל להתפוגג בתודעתי ההדר שאפף את אידאל הקיבוץ שטיפחתי עד הגיעי לארץ. הבנתי כבר שחלק מתפיסותיי לגבי חיי הקיבוץ היו לא יותר מאשליות. האכזבות שלי הצטברו ונערמו אט אט, אבל עדיין הקפדתי שלא להביע את מורת רוחי בפני אחרים. מרים היתה היחידה שידעה מה גודל הפער שחשתי בין האידיאל למציאות. ההכרה שגם בקיבוץ ישנם אנשים בלתי נסבלים שחברתם לא נעמה לי, היתה בתחילה בבחינת הפתעה. למען האמת ההיסטורית, אציין שרוב החברים היו סימפטיים וידידותיים, אך לי זה לא היה מספיק.
Made with FlippingBook Digital Publishing Software