ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק רביעי

33 | חולם, לוחם, מחנך

החינוך אף פעם לא הגיעו בזמן, וכל חודש חששתי שמא תפרוץ שביתה, כי אף פעם לא יכולנו לשלם משכורות במועדן. עד היום אני אסיר תודה למורים על אורך רוחם. בכל פעם שהייתי חש כי כלו כל הקיצין, הייתי פונה בייאושי אל פרופ' פרטוש, שתמיד בא לעזרי ובזכות מעמדו הרם נפתחו ברגע האחרון קופות המוסדות התומכים והכספים היו מגיעים למרות הכל. אם מתעלמים מהבעיות הכלכליות, היה זה נחמד מאוד לנהל בית ספר תלמידים בלבד, בבניין קטן וחדש. בתקופתי בתלמה ילין לימדתי 150 בו למדו כ גיאוגרפיה והיסטוריה ונהניתי מהאהבה והחיבה שהפגינו התלמידים לעולם המוסיקה. כעבור שנים לא רבות, התפרסמו חלק מתלמידים אלה כאמנים בתחום. נוסף לנחת שהסבו לי התלמידים, לעונג היה לי להכיר במסגרת העבודה מוסיקאים ידועי שם. שנה זו זימנה לי גם מפגשים לא צפויים עם עברי ועם עובדת היותי לא צעיר. בשיעור גיאוגרפיה הראשון בכיתה י', התחלתי מקריא את שמות התלמידים. כשהגעתי לאחד השמות שצלילו העברי נעם באוזניי במיוחד, הרמתי את עיניי וראיתי למולי תלמידה זהובת שיער שהיתה העתק נשי מדויק של שפרבר, אחד מתלמידי לשעבר. אחרי הצלצול ניגשתי אליה ושאלתי על אביה. האם הוא ממוצא הונגרי, והאם שם משפחתם היה בעבר שפרבר. משהשיבה בחיוב על שתי השאלות, ביקשתי ממנה למסור לאביה דרישת שלום. למוחרת הופיע בבית הספר אותו שפרבר, תלמידי משעבר הימים. בהתחשב בעובדה כי עשרים שנה חלפו מאז ראיתיו לאחרונה, אין פלא כי היה זה מפגש מרגש עד מאד. אחרי שהלך, שקעתי בהרהורים נוגים; האם אני כה קשיש שדור שני של תלמידים מגיע אליי? חוסר הבנה ומבוכה בצדו אהבתי הגדולה למוסיקה לא עזרה לי, למרבה הצער, לפתח גישה או הבנה מעמיקה דיה בנוגע למוסיקה חדשה. ככל שהערצתי את פרופ' פרטוש כאדם, לא הבנתי את יצירותיו. לא פעם הייתי תוהה האם הצלילים העולים מאולם בית הספר באמת ראויים להיקרא מוסיקה. חוסר הבנתי זה כמעט והמיט עליי מבוכה גדולה, ומעשה שהיה, כך היה. באחד הימים ישבתי בחדרי ועבדתי. לפתע החלו עולים באוזניי צלילים שדמו ליללת חתולים או חריקת גלגלים, בוודאי לא משהו שיכול להיקרא מנגינה. קולות אלה טרדו את אוזניי עד כי לא הצלחתי להתרכז בעבודתי. חשבתי שאולי התלמידים משתובבים בחדר המוסיקה וקמתי ברוגז להרגיע אותם. כשפתחתי את הדלת בתנופה, ראיתי שתי בנות מנגנות ברצינות גמורה. הבנתי שכנראה טעיתי, אבל הקריאה הנרגזת שהיתה מוכנה בגרוני, כמו ביקשה להשתחרר. "מה אתן עושות?", צעקתי לעברן. הבנות הפסיקו