ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק רביעי

משה קניג ד״ר | 34

את נגינתן. "מנגנות סונטה לכינור ולפסנתר של פרופ' פרטוש", השיבה אחת מהן. מבויש ונכלם, פתחתי בנסיגה מהירה לחדרי. דלים וחסרי מנוחין התבשרנו על בואו של יהודי מנוחין לסבב הופעות בארץ. פרופ' 1965 באביב פרטוש הציע שנזמין את האושיה המוסיקלית הדגולה לתת קונצרט קטן באולם שלנו, בתקווה שההכנסות ממכירת הכרטיסים יביאו מזור למצבנו הכלכלי הרעוע. בהמלצת מומחים, כתבנו מכתב נאה ללורד זיו, בעליו של קונצרן מרקס אנד ספנסר וידידו הקרוב של מנוחין. המכתב נשלח ואנו חיכינו וחיכינו לתשובה שבוששה להגיע. בסופו של דבר הסתבר שהכנר שלנו לא יגיע לישראל. הוא סובל מבעיות רפואיות וביטל את כל הקונצרטים לשנה הקרובה, ובכך גזר כליה על התקווה שטיפחנו. למרבה השמחה, ישנם כנרים מחוננים אחרים, וחלקם אף בריאים ומופיעים כמובטח. כשפורסם כי אייזיק שטרן מתעתד להגיע לביקור בארץ, שוב העלנו את רעיון הקונצרט. כשפנינו אליו, ביקש מר שטרן פרטים על בית הספר שלנו. נענינו לבקשה בשמחה ותיארנו את הנעשה אצלנו בפרטי פרטים. שאלתו הבאה היתה כמה שעות ביום מתאמנים התלמידים על הכלים שלהם. תשובתנו – כשלוש-ארבע שעות – גררה תגובה מזלזלת. הכנר הדגול הצהיר לנו שלבית ספר כזה אין כלל זכות קיום. מקום בו התלמידים לא מתאמנים לפחות שמונה שעות ביום, הסביר, הוא בית ספר לחובבי מוסיקה, לא לאמנים. כשפשיטת הרגל נראתה קרובה מתמיד, נדמה היה כי נמצא הפתרון הגואל. אחת מתלמידותינו היתה בתה של הפסנתרנית הישראלית הדגולה פנינה זלצמן. הפנייה אליה נענתה בחיוב והיא נאותה להעניק לנו קונצרט בהתנדבות. כשהתחלנו לחשוב על האולם בו ייערך המופע, שוב גייסנו את תלמידתנו בעלת הייחוס המשפחתי. אביה היה המבקר האמנותי מטיל האימה חיים גמזו, שבין שלל מעלליו היה גם ממקימי מבנה מוזיאון תל אביב לאמנות. גמזו לא גנז את הרעיון והעמיד לרשות הערב את אולם הקונצרטים של המוזיאון. כל זה היה טוב ונחמד, אך למרבה הצער, גם חסר תועלת תקציבית. ההכנסות מהקונצרט נמדדו בלירות ישראליות ולא בלירות שטרלינג או בדולרים. קופתנו המדולדלת לא נושעה מהקונצרט הזה. וכך לא זכינו גם לביקורו של אייזק שטרן.