ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק רביעי

משה קניג ד״ר | 30

סיבה נוספת לתוגה היתה החברים הטובים שאנו משאירים מאחור. עם זאת, ידענו שכולם מתכננים ללכת בעקבותינו ולעזוב את המקום. ואכן, נורה ובנימין הגיעו לראשון לציון שנה אחרינו, וקנו בית ברחוב שלנו, וכך עשו בהמשך גם רחל ויחזקאל. באותו יום של אריזה, גברה בסופו של דבר השמחה על העצב. היינו גאים על הדירה שהצלחנו לרכוש, ועל העבודה הטובה שקיבלתי. באותה הזדמנות החלטנו שמרים תפסיק לעבוד. הטיפול בשלושה ילדים ובצורכי הבית מילא את זמנה. כמובן שכולנו נרתמו לעזור באחזקת הבית. הילדים קיבלו אחריות על ניקיון החדרים שלהם ועל הדחת הכלים אחרי הארוחות. גם אני נתתי כתף וסייעתי ככל שזמני אפשר לי. העבודה במשרה וחצי ברחובות חייבה לעתים חזרה לבית הספר בשעות אחר הצהריים, אך גם כאן הצונדפ גויס לעזרה. המעבר לחיי העיר הוליד שינויים רבים בכל תחומי החיים. בראשון לציון התרחב חוג חברינו, חלקם היו מכרים ותיקים מהונגריה. כך למשל, היו דוד יכין ואשתו אותם הכרנו בשומר הצעיר בבודפשט. כשגרנו בעיינות נפגשנו איתם יום אחד במקרה וגילינו שגם הם עזבו את קיבוצם וגרים בראשון לציון. בנוסף, החיים בעיר זימנו לנו היכרויות ומפגשים עם אנשים רבים שחלקם הפכו לחברים של ממש ועד מהרה ניהלנו חיי חברה אינטנסיביים ותוססים. בתקופה זו התנהלה המשפחה על מי מנוחות. כולם היו רגועים ומרוצים. הקפדנו על ארוחות משפחתיות משותפות בהן היינו משוחחים על עניינים ברומו של עולם. יהודית, שהתעניינה מאוד בפוליטיקה, היתה מעלה תמיד נושאים מרתקים לדיונים סביב השולחן. מרים ואני כבר היינו מורגלים לכך שחדר שינה של ממש אין לנו, וכך היה גם כאן. הסלון של שעות היום, הפך לחלל שינה עם ספה נפתחת בלילה. נהנה מזכויות של בכור ובן יחיד, קיבל דוד חדר משלו. ביום היה זה חדר עבודה עבורי ועבורו, ובלילה זכה דוד לישון שם לבדו. הבנות גרו בחדר השלישי ותמיד שררו אהבה ושלום ביניהן. ילדים זה שמחה דוד היה תלמיד טוב למדי. בשעות אחר הצהרים היה מסב לשולחן הכתיבה שלו ולומד. החל משש בערב היה מתמסר לאהבתו הגדולה - מצעד הפזמונים. כל ערב היה מאזין בדריכות לדירוג המאזינים ומחזיק אצבעות לאלילו אלביס פרסלי בתקווה שיגיע לצמרת. יהודית, חניכה נאמנה של השומר הצעיר, גילתה התנגדות נמרצת למוסיקה מעין זו. כשהיתה רוצה להקניט את אחיה שוחר הפופ, היתה קוראת לו פזמונאי.