ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק רביעי

משה קניג ד״ר | 2 8

אבל התחלתי להשתעשע באפשרות המציאותית יותר של קניית אופנוע משומש. ידעתי שכך אוכל להרחיב את פעילותי מחוץ לעיינות. החלום היה כה קוסם, שמיד התחלתי ללמוד נהיגה על אופנוע. במקביל, ועוד בטרם קיבלתי את רישיון הנהיגה הנכסף, קניתי את הצונדפ שלי. היה זה אופנוע גרמני משומש בעל שני כוחות סוס, שעמד ליד ביתי מיותם וללא שימוש עד שקיבלתי הרשאה פורמלית לרכוב עליו. לפעמים התאמנתי עליו בשבילי עיינות, אבל לכביש לא יכולתי לצאת. כשסוף-סוף עברתי את מבחן הנהיגה אחרי שני כישלונות מתסכלים, התעורר הצונדפ לחיים ונכנס לפעילות. אחרי שעות ארוכות ומתסכלות של המתנה לאוטובוסים, הפכתי נייד! מרים ואני יצאנו לחופשי. הצונדפ העניק לנו את החירות המיוחלת לצאת מהכפר – לקולנוע, לתיאטרון או לכל בילוי אחר. כשחדוות השחרור מעול התחבורה הציבורית שככה מעט, הבנו שהצונדפ טומן בחובו אתגרים אקלימיים חדשים. בקיץ הכל היה פשוט, אבל בנסיעות החורפיות נאלצנו להתלבש בשכבות כפולות נגד הקור. עתה, משהפכתי רשמית לבעל רכב, כבר לא היתה לי בעיה להגיע לנחלת יהודה ברכיבה קצרה על הצונדפ. בשנת עיינות השמינית הרחבתי עוד את פעילותי מחוץ למקום. קיבלתי שעות נוספות בנחלת יהודה והתחלתי לעבוד גם בתור משגיח בחינות בגרות בתיכון המאוחד של רחובות. דריסת הרגל הזו בתיכון הביאה להצעת עבודה חדשה – ארבע שעות שבועיות של הוראת גיאוגרפיה. כך הצטברו להן שעות העבודה מחוץ לעיינות וימיי הפכו עמוסים עד מאד וכללו דילוגים ומעברים מפה לשם ומשם לפה במשך כל שעות היום. כל זה היה טוב ונחמד בימי הקיץ. בחורף קרה לא פעם שנאלצתי לרכוב בגשם שוטף. הייתי לבוש היטב וממוגן מפני הקור והגשם, ורק פניי היו חשופים אל מול עוינות החורף ולבי היה חושש שהמנוע ישבוק לפתע במחאה על המים שירדו ממעל, או מהטבילה בשלוליות מתחת. מתקדמים לדירה בסופו של דבר, שנות העבודה המאומצת הוכיחו את עצמן. זה היה קשה ומאתגר, אבל הצלחנו לחסוך כסף וקניית דירה נראתה עתה ריאלית מתמיד. בנקודה זו הרגשתי שלא אוכל לעבור שנה נוספת של עבודה כה קשה. בשלב זה, שאיפתי היתה לעבוד במקום אחד מספק, ללא צורך בנסיעות אין-קץ. שוב פניתי למר עתידיה בבקשה לקבל שעות נוספות, אך למרבה הצער, הוא לא מש מעמדתו. איומיי כי אם לא תתקבל בקשתי, אאלץ להתפטר, התקבלו בפקפוק מוחלט. עתידיה היה משוכנע שאני קשור לעיינות בקשר כה עז, עד כי לעולם לא אוכל לעזוב.