ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
משה קניג ד״ר | 230
18 פרק אוניית עולים
כשהגענו לוונציה נסענו ישירות לנמל, ומיד עלינו לאונייה עמוסת הנוסעים שחיכתה רק לנו. "לקוממיות" היתה אוניית משא שהוכשרה למטרת העברת עולים לנמל חיפה. המחסנים ששימשו לאחסן הסחורה בעבר, הפכו לחדרי שינה המוניים עם מיטות תלת קומתיות וצפיפות רבה. באונייה שנשאה בקרבה אלפי עולים היה חדר אוכל גדול. שלוש פעמים ביום הוזמנו לארוחות. התפריט הישראלי לא תמיד ערב לחכנו. בחדר האוכל הזה התרחש המפגש הראשון בחיי עם זיתים. היתה זו התחלה לא מבטיחה למערכת יחסים שהפכה מופלאה עם הזמן. כשטעמתי את הזית הראשון הזדעזעתי מהטעם ולא הבנתי כיצד יכול בן אנוש לאכול דבר שכזה. היום זיתים ירוקים הם מהמאכלים החביבים עליי. סיפון אחורי קטן שימש אותנו כשרצינו לנשום אוויר צח, מצרך מבוקש מאד בחדר השינה הצפוף. את הסיפון הראשי המרווח תפסו הנוסעים שעלו לפנינו. כחלק מהתנאים הימיים, נאלצנו להתרגל למקלחות בהן זרמו מי ים מלוחים. אנו, שטרם ידענו טעמו של ים עד אז, לא היינו מרוצים מהתנאים. המים נראו לנו דביקים. ולמרות התנאים הללו, הצלחנו בתחילה ליהנות מההפלגה. הים האדריאטי השקט היה ידידותי אלינו והשהייה על הסיפון היתה נעימה. איש לא סבל בשלב זה ממחלת ים. מזג האוויר היה אביבי, ורוב שעות היום רבצנו על הסיפון וצפינו לעבר חופי איטליה הדרום מזרחיים. על המפה זיהינו את הערים הגדולות לידן חלפנו. אני קיבלתי על עצמי את תפקיד השמירה על יהודית שכבר התחילה ללכת, אבל עדיין לא היתה יציבה ונפלה שוב ושוב. היה זה אתגר לא פשוט; מאחר שלא רציתי להגביל אותה וליטול ממנה את חדוות הצעדים הראשונים, נאלצתי לבלות חלק גדול מהיום כשאני רץ אחריה, מנסה לעמוד בקצב ובאנרגיות הבלתי נגמרות. באחת מהריצות האינסופיות הללו, חשתי לפתע שהטבע קורא לי ועליי להטיל את מימיי. מרים לא נצפתה בסביבה באותו רגע, אבל השלפוחית בשלה. לוחצת. לפתע ראיתי את בנימין. הפקדתי את ההלכית הנמרצת בידיו וביקשתי שיפקח עליה עד שאשוב. כשסיימתי את פעולת השחרור בחדר השירותים, מיהרתי לשוב למשמרת. ראיתי את בנימין יושב שם, אך יהודית איננה. לשאלתי השיב חברי: "היא לא כאן? ליד ברינדיזי היא עוד היתה!"
Made with FlippingBook - Share PDF online