ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
229 | חולם, לוחם, מחנך
הנמרצות שלנו ירדו, מפקידים אותנו לשמור על המטען ועל מרדכי, בנם. צחוק הגורל, בעודם מרווים את צימאונם בנחת, החלה הרכבת נעה ללא כל הודעה מוקדמת, מותירה את חברינו הרוויים מאחור. זה ממש לא היה בתוכנית שלנו! הנדודים עם המטען הרב ושני הילדים היו קשים לנו דיים, עכשיו עלינו להוסיף לכך מטען נוסף, שלא לדבר על עוד ילד? ישבנו כך מיואשים ואבודים, הרכבת דוהרת הלאה. ידענו שרכבת נוספת לוונציה לא תהיה באותו יום, ובמילא בנימין ונורה נטולי כסף לכרטיס. הרכבת גמעה כבר מרחק של כעשרים קילומטרים מהתחנה, ואנו אובדי עצות. לפתע – הרכבת מאטה ולבסוף נעצרת. והנה, למרבה הפלא, אנו מבחינים בחברינו חוצים בדילוגים מסילות מקבילות, רצים ומתנשפים, עד שהגיעו אלינו, לקרון. עכשיו שבה הרכבת לנוע ואנו יכולנו להתפנות לגעור בחברינו הפוחזים על התקף הלב שכמעט גרמו לנו. אחרי שכולנו נרגענו, סיפרו כיצד ראו בתדהמה את הרכבת היוצאת מהתחנה. כשהם נחושים להדביק אותה, רצו אל הכביש, מצאו מונית וביקשו מהנהג לדלוק אחרי הרכבת. משהשיגו אותה, שילמו לנהג את שארית כספם ורצו לעבר הקרון עד שהצליחו להגיע אלינו מיוזעים. הקשבנו בדריכות לסיפור והודענו להם שבכך מיצו את מכסת ההרפתקאות המותרת. בשעת בוקר מוקדמת הגענו אל מעבר ברנר, שם נעצרה הרכבת והורשינו ללכת למזנון הסמוך לקרון. הקפה הטעים ששתינו שם באותו בוקר ייחרת לעד בתולדותינו כ-"קפה ברנר" שעלה רבות בשיחותינו.
Made with FlippingBook - Share PDF online