ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
משה קניג ד״ר | 228
וינה-זלצבורג, זלצבורג-ונציה
סוף-סוף הגיעה השעה להגשים את החלום. מבצע העלייה היה עתה קרוב
מתמיד.
באותם ימים היתה בירתה של אוסטריה נתונה בלבו של אזור הכיבוש הרוסי וכל מי שחשק לצאת נאלץ לחצות שטח פיקוח רוסי. משימה כזאת היתה מסוכנת עד מאוד עבור פליטים יחידים, ולכן היה עלינו לחכות בסבלנות עד שתיאסף קבוצה גדולה דיה של עולים שיוכלו למלא אוטובוס שלם. משזה קרה, פנתה הסוכנות לשלטונות הכיבוש הסובייטי וביקשה היתר מעבר לאוטובוס ולנוסעיו. וכך יצאנו ביום בהיר אחד באוטובוס מווינה לזלצבורג. שוו בנפשכם אוטובוס מלא עד אפס מקום בפליטים בלתי חוקיים ולמודי תלאות, שעושים את דרכם בתוככי אוסטריה הכבושה. מובן שנסיעה שכזו היתה כרוכה בחששות כבדים. כולנו שמענו על מקרים בהם הרוסים עיכבו או עצרו אוטובוסים על נוסעיהם, למרות הרישיון שניתן על ידי המפקדה. מנגד, כך ידענו, כאשר מדובר בקבוצה גדולה, קל יותר לפעול לשחרורם. מעצר של עשרות אנשים היה מעורר סנסציה בתקשורת ומאלץ את הרוסים להתפשר. כשיצאנו לדרך הנפתלת לישראל, היה כבר ברשותנו מטען רב שהכביד עלינו מאוד. סבלים לא היו אז, וגם לא עגלות בתחנות. את המטענים סחבנו בעצמנו, בייחוד את הנכסים היקרים ביותר: הילדים שלנו. עם הגיענו לגבול הרוסי, עלה חייל לאוטובוס וסקר במבטו את הנוסעים. הדם קפא בעורקינו. בנשימה עצורה חיכינו שהבדיקה תעבור שלום, והחייל יסתלק מהאוטובוס וייתן לנו רשות מעבר. רק כשהתחלנו להתקדם לאזור הכיבוש האמריקאי, יכולנו לנשום לרווחה. הנה אנו בעולם החופשי, בו איש לא יעכב אותנו בדרכנו. הייתכן שעתה באמת הגיעו לקצן הרפתקאות הבריחה? בזלצבורג שהינו לילה אחד. בנימין ואני נשארנו במחנה בתפקידי שומרי הרכוש והשמרטפים, ושחררנו את מרים ונורה לערוך סיור בעיר היפה. למוחרת בבוקר עלינו על הרכבת לוונציה, לנסיעה שתארך יום שלם. מאחר שהיתה זו רכבת מיוחדת להסעת עולים, היא לא עבדה לפי לוחות זמנים ואיש לא ידע מתי נצא לדרך. ישבנו בקרון וציפינו לתזוזה. היו אלה ימי קיץ חמים והצמא החל מכביד עלינו. לא רחוק מהקרון עמד מזנון. מה טוב היה לרדת ולשתות משהו, חשבנו. מאחר שהרכבת אמורה היתה לזוז כל רגע והתוכנית להישאר בזלצבורג לא קסמה לנו במיוחד, החלטנו להישאר במקומותינו. נורה ובנימין, לעומת זאת, החליטו להסתכן ולמרות האזהרות
Made with FlippingBook - Share PDF online