ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
225 | חולם, לוחם, מחנך
"משה! אשתך וילדיך בווינה!", קידם צבי את פניי, עוד בטרם הספקתי לומר מילה. הייתי בטוח שזו הלצה מהסוג שהיה נהוג בינינו, אך סברתי שבמצבי הטרגי לא נותר מקום לבדיחות שכאלה. הבטתי עליו במבט נזפני, אך הוא דבק בבשורה. צבי סיפר שזה עתה נודע לו שאוטובוס עם פליטים הגיע לעיר, והוא יודע בוודאות שמרים והילדים נמצאים עליו. ברגעים אלה ממש, אמר, עושה האוטובוס את דרכו למחנה ארצברגר. עכשיו כבר האמנתי לו. יכול להיות שברגע זה מרים עמדה בפני הסכנה להפוך לאלמנה. טוב שהשמחה ששטפה אותי כנחשול מתגבר לא הזיקה ללבי שניתר והלם בפראות. אל המחנה הגעתי במהירות שלא היתה מביישת אצן אולימפי, שמח לגלות שהקדמתי את האוטובוס. בשער עמדו כבר אנשים שחיכו לקדם את פני הבאים. איכשהו, כולם ידעו כבר שמשפחתי עומדת להגיע בדקות הקרובות. הציפייה הדרוכה לא ארכה זמן רב. לפתע נגלה לעיניי מקצה הרחוב המראה המרהיב מכל - אוטובוס תיירים מפואר כשבחלון הקדמי ליד הנהג נראתה דמותו של ילד קטן - פוציקה שלי, בני בכורי. הדבר השני בו הבחנתי היה זוגתי האהובה יושבת על המושב הראשון, אוחזת ביהודית, התינוקת היפהפייה שלנו. הרגעים הבאים הפכו לבלתי נשכחים; אחרי דקות ארוכות של נשיקות, חיבוקים נרגשים, אושר ושימחה שהגיעה לכל תא ותא בגוף, פנינו לחדר שלי. עתה, יכול היה ג'וריקה לקחת לעצמו את רשות הדיבור, וסוף-סוף לדבר אל פפיקה האמיתי ולא אל פפיקה צעצוע. אנחנו לא חשבנו להפריע לו. הבטתי בעיניים מלאות אהבה במשפחתי המתמקמת בחדר. המיטה בה ישנתי עד עתה, גלמוד ומתגעגע, תקבל דיירת חדשה. לילות ארוכים ומלאי כמיהה וכיסופים חיכיתי לבואה. את כל מה שאירע במיטה הזו ברגע שתרדמה ארוכה נפלה על ג'וריקה, אותיר לדמיונכם. בבוקר קמנו מאושרים. החדר היה קטן, אך אנחנו נהנינו מכל רגע ביחד. ג'וריקה, חופשי ומאושר, טייל לו במחנה מתיידד עם ילדים ומבוגרים. אנחנו לא יצאנו החוצה, כל שרצינו היה לבלות זה בחברת זו. בשעות לפני הצהריים, כשאני מרגיש שמאושר יותר לא אוכל להיות, זכיתי להפתעה נוספת; בנימין הגיע למחנה עם משפחתו. מאוחר יותר במהלך אותו יום, אשמע כיצד תיאמו מרים ובנימין את ההגעה לווינה. עכשיו הייתי מוצף התרגשות. כמה טוב היה להיות מוקף במשפחה וחברים אחרי הבדידות האיומה שהיתה מנת חלקי. סוף-סוף יש מקום לתקווה אמיתית וחלום על החיים שמצפים לנו בארץ. הכל היה מושלם, ואנחנו הרגשנו בעננים. לו היינו רואים הפי-אנד מושלם כזה בקולנוע או בתיאטרון, היינו מעקמים את האף ואומרים - "קיטש".
Made with FlippingBook - Share PDF online