ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

223 | חולם, לוחם, מחנך

16 פרק געגועים

בימי מאסרה של מרים עברו ילדינו לטיפולה המסור של יולישקה. יהודית הסתגלה למצב החדש בקלות, אבל דוד, שמלאו לו כבר חמש שנים, התקשה לשאת את הגעגועים. קלמן עשה ככל יכולתו לשכך ולו במעט את הקושי. יחד הם היו יוצאים לטיולים ומבלים זמן רב בנעימים. בנימין לקח גם הוא חלק במאמץ המשפחתי והיה יוצא עם הפעוט לגן העירוני הסמוך להשתעשע איתו במתקנים שהיו במקום. מרים ואני הצלחנו ליצור קשר עוד בהיותה בבית הסוהר. היא כתבה ליולישקה ומשם הגיע המכתב אליי. מרים הביעה את שמחתה על יציאתי מעבר למסך הברזל, וסיפרה עד כמה היא מתגעגעת. מילים אלה העלו דמעות בעיניי. מה רבים היו הכיסופים. עם שחרורה עברה מרים לגור בביתה של יולישקה. עכשיו היה קל יותר עבורנו לקיים חליפת מכתבים תכופה - דרך הדואר, או בעזרתו של חברנו יוסף וולטר, שכיהן בתפקיד דיפלומטי בצירות ישראל בבודפשט והיה מגיע תדיר לווינה. המכתבים שנשלחו בדואר נכתבו בשפה נסתרת מובנת רק לשנינו מחשש שייפלו בידי הצנזורה. כשנעזרנו ביוסף, יכולנו להתבטא באופן גלוי וללא מעצורים, בזכות החסינות הדיפלומטית של נושא המכתבים שלנו. היטב זכורה לי פיסקה אחת במכתבי הראשון אל אשתי וגם את התשובה עליה לא אשכח. אני הצעתי לחזור הביתה, לרצות מספר חודשי מאסר ואז לחשוב על תוכנית פעולה להמשך. הרעיון שהיא תאלץ לברוח בשנית עם הילדים, והפעם ללא עזרתי, היה קשה מנשוא עבורי. מרים התנגדה נמרצות והתרתה בי לבל אעז לחשוב על שיבה להונגריה. בריחה נוספת, הבהירה, לא מפחידה אותה כלל. משני עברי הגבול האוסטרי-הונגרי, בבודפשט ובווינה, החלו חיפושים קדחתניים אחר אפשרויות של בריחה בטוחה. באותם ימים קיבל חבר התנועה רפי בן שלום את משרת הקונסול בצירות ישראל בפראג. בין המשפחות שלנו שררו יחסים חמים מזה שנים מספר, אחרי שמרים ותמרקה, אשתו של רפי, ילדו בסמיכות זמנים וחלקו חדר בבית היולדות בבודפשט. בתוקף תפקידו היה רפי מגיע לעתים לביקור בווינה. באחת משיחותינו הציע שיסע לבודפשט, ובעזרת הדרכון הדיפלומטי בו רשומים בנו ואשתו, יוציא את מרים והילדים. התוכנית הזאת קיפלה בתוכה הרבה רצון טוב, אבל היו בה גם שני פגמים. האחד, לנו היתה גם בת, ולזוג בן שלום היה רק