ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 218

15 פרק סיפורה של מרים

"באגף האימהות בבית הכלא העירוני בברטיסלבה היו מיטות נוחות עם מצעים לבנים. השוטרות העניקו לעצורות יחס נעים והדלתות לא היו נעולות. ההתחשבות באימהות היתה כה גדולה, עד כי הותר לנו לצאת לבד מדי פעם לטיול קצר ברחוב. השוטר שעמד בשער אישר את היציאה, כל עוד האימהות לא לקחו את ילדיהן איתן. הם כנראה יצאו מנקודת הנחה שאף אמא לא תברח ותשאיר אל ילדיה מאחור. בנוסף לתנאים הנוחים הללו, זכיתי לביקורים יומיים של החברים שלא חדלו מלעודד אותי שעוד מעט קט כולנו נשוחרר בזכות מאמציהם הנמרצים. כשנשארתי לבד בכלא המקומי, הציעו לי החברים תוכנית בריחה שלוותה בהבטחה שבמקביל נעשים מאמצי שחרור של בעלי מנובקי. על פי התוכנית, עליי לזייף סימפטומים שיעידו על התקף אפנדיציט. כשיבהילו אותי לבית החולים העירוני, אדרוש לקחת את ילדיי איתי, ועם ההגעה למיון, אצטרך לבקש להיכנס למחלקה האורתופדית, שם ימתין רופא ידיד שיאפשר לחברים להבריח אותנו משם. התוכנית היתה מוצלחת למדי, להוציא את עובדת היותה מסובכת; הבעיה הראשונה התעוררה עם ניסיונותיי להעלות את החום. אנשי שלומנו סיפקו לי גירים שאמורים להקפיץ את חום הגוף. זללתי לי בתיאבון חצי גיר, ולאחריו גיר שלם, אך גופי לא התרשם כלל. החום נותר תקין. לבסוף הגיעה הישועה מהכיוון המכני. ניגשתי לאחות האגף והתלוננתי על כאבי בטן עזים. את המדחום שקיבלתי שפשפתי מתחת לשמיכה, בזהירות ובפחד, שמא תעלה הכספית מעבר לרצוי. למרבה המזל, הכספית מעלות. לאור מיחושי הבטן והחום הגבוה, אבחנה האחות דלקת תוספתן 40 נעצרה על ופסקה שיש להעביר את החולה לחדר המיון ללא דיחוי. כשמפקד הכלא הורה להבהיל אותי לבית החולים, השבתי שמוטב לי למות ולא לעזוב את ילדיי. ההצהרה הנרגשת עשתה את שלה, וכך יצאתי אל רכב הצלב האדום, נשענת על האחות, מייללת מכאבים, ושני שוטרים נושאים את הילדים ופוסעים בעקבותינו. בבית החולים רצו להעביר אותי למחלקה הכירורגית, אבל אני הצהרתי שאני מוכנה להיבדק רק במחלקה האורתופדית, כי שם עובד רופא שאני מכירה, ובארץ זרה איני יכולה לסמוך על אף אחד אחר. ההסבר כנראה היה משכנע דיו, והבקשה כובדה. עד כאן, התרחש הכל בדיוק על פי התסריט. אבל אז קרתה תקלה. הרופא שאמור