ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

219 | חולם, לוחם, מחנך

היה לחכות במחלקה האורתופדית, הלך כבר הביתה. מתכנני המבצע שכחו פרט אחד קטן – לתאם איתו את הגעתי למחלקה. באין ברירה, נערכה הבדיקה על ידי שתי רופאות ששמעו על הכאבים, ולאור התלונות המובהקות, פסקו שיש לנתח ללא דיחוי. ברי לכם, שקשה לצפות מאדם בריא שיאות להתנדב לעלות על שולחן הניתוחים ללא עילה רפואית מוצדקת, גם אם בפעולה כירורגית זו טמון סיכוי לשחרור מהכלא. ואכן, התנגדתי נמרצות לניתוח בתואנה שהכאבים פסקו ובמילא איני יכולה להפקיר את ילדיי לזמן הניתוח וההחלמה. בלי הסכמת החולה אין מנתחים, כמובן, וכך הוחזרנו כולנו לתא המעצר. בבוקרו של היום הגורלי הודיע לי מפקד בית הסוהר שהילדים ואני מוחזרים להונגריה. כשהגיע הרכב שיסיע אותנו לגבול, הצהרתי שללא בעלי אני לא נוסעת לשום מקום. בתגובה, הובטח לי באופן חד משמעי שבנושא זה אל לי לדאוג כלל, כי בעלי יחכה לי במעבר הגבול ואחרי האיחוד המשפחתי המרגש נוכל לחזור יחדיו למולדת. בדבר אחד לא ניתן להאשים את המפקד. באותה שעה הוא האמין באמת ובתמים במה שאמר. כשהגעתי לתחנת הגבול וראיתי ששום בעל לא מחכה לי שם, הרגשתי חסרת אונים. השוטרים בגבול לא ניהלו משא מתן עם האסירים, אלא ביצעו פקודות. כשחזרנו להונגריה עוד קיוותי שניפגש בבית הסוהר או בחדר החקירות. אז כמובן עדיין לא ידעתי על הבריחה המוצלחת מנובקי, וזמן רב עבר עד שקיבלתי עדכונים מווינה. כמו כל האסירים שהוחזרו מסלובקיה, הועברתי עם הילדים לבית כלא בעיר סומבטהיי בצפון מערבה של המדינה. הילדים הוכנסו למעון מיוחד שם קיבלו טיפול משל היו אסירים בעצמם; הזנחה, לכלוך ומכות נראו בעיני הממונים במקום שגרה הולמת עבור ילדים רכים. אגף הכליאה של המשטרה הפוליטית, שהיתה הכוח העליון במדינה, הטיל אימה על כל האסירים. מבחינת החוקרים, כל אזרח הוא בחזקת קושר נגד קיום המשטר. שיטות החקירה האיומות גרמו לרבים להודות במעשים שלא עשו מעולם, רק כדי להיחלץ מהעינויים האכזריים. כל מי שהוחזר מסלובקיה הועבר למרתפי האגף. הכלואים במרתף הושכבו על הרצפה ללא שמיכות, והשוטרים ניסו למנוע מהם שינה כדי להביא אותם לאפיסת כוחות ולמוטט את עצביהם לקראת החקירה. אם מי מהאסירים המיוסרים הצליח במקרה להירדם על אף המצע הקשה והקור, השוטרים דאגו להעירו על ידי הקמת רעש בלתי נסבל".