ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
209 | חולם, לוחם, מחנך
תהיתי מה עבר במוחה של השכנה כשראתה גבר זר יושב בביתה של גברת גולדשטיין עם דלת סגורה ותינוק בוכה. עם שובה של המארחת מהדואר, החלטתי שהגיעה העת להיפרד ממראה הקבצן שאימצתי לעצמי. רציתי להתגלח ולהתרחץ, אחרי שטבלתי בזיעה במשך שעות ארוכות. חדר רחצה לא היה בדירה, אך במקומו קיבלתי קערת מים ואת מכשירי הגילוח של מר גולדשטיין. האתגר בפניו עמדתי עתה היה למגר את הלכלוך והזיעה שצברתי אחרי יום שלם של מנוסה באמצעים הדלים שעמדו לרשותי. זה לא היה קל, אך כעבור זמן-מה הייתי כבר מגולח ונקי, יחסית. כשניסיתי לשווא לשוות למכנסיי המטונפים והקמוטים מראה מהוגן משהו, הציעה לי המארחת חליפה של בעלה. אני, שהשתוקקתי להשאיר מאחור את מראה האסיר הנמלט, קיבלתי את ההצעה בשמחה. לצערי נוכחתי לדעת שהאדון גולדשטיין מצומצם הרבה יותר במידות גופו ממני. בינתיים, עד שסיימתי את המרוץ להשבת מראה אנושי, החלו ריחות בישול להתפשט בחלל הבית. הבטן אותתה לי שגם היא חשה במתרחש כאן. כשהארוחה היתה מוכנה, הזמינה אותי גברת גולדשטיין לשבת ליד השולחן. חשבתי על החודש החולף וכיצד נאלצתי לעמוד פעמיים ביום בתור ארוך, אוחז בידיי כלי פח כדי לזכות בארוחה שהיתה בינונית במקרה הטוב, ובלתי ראויה למאכל אדם ברוב המקרים. והנה אני יושב ליד שולחן, מבלי שנאלצתי להמתין בתור, ואוכל מצלחות חרסינה ארוחה טעימה מאוד. רק האישה היפה הזאת מטרידה אותי במקצת. מדוע היא נועצת בי כל הזמן עיניים נוצצות ושולחת אלי חיוכים ידידותיים מדי? אני, שמאז ומתמיד שמרתי אמונים למרים, הסתפקתי בהפגנת ארשת אדיבה, אך קרירה. חיכיתי שתגיע כבר העזרה המיוחלת; שיחזירו אותי לברטיסלבה ושיחלצו אותו מהמבטים העורגים הללו. העדכון של המארחת בדבר היעדרותו של בעלה הערב מהבית, הוסיף ממד חדש לחרדה שלי. בשעה עשר בלילה הציעה המארחת שנלך לישון. כל רצוני ברגע זה היה לקבל מיטה במטבח, אך המארחת הנדיבה הזמינה אותי לחדר השינה, שם ממתינה מיטה מוצעת במצעים נקיים ויפים עם שמיכת פוך וכריות רכות. הרהרתי כמה טוב יהיה לגופי למוד המיטות המאולתרות והנוקשות לצנוח לתוך ענן הרכות הנפלא הזה. הבעיה שמיטתה של הגברת העורגת היתה קרובה לשלי, קרובה מדי. והיא, לבושה בכותונת לילה קלה, מחכה שם. יצריי ייסרו אותי, אבל אני אדם ממושמע. הייתי בזוי בעיני עצמי אילו הייתי מפר את נאמנותי לאשתי האהובה הסובלת עתה בכלא בברטיסלבה, וגם אם השתחררה, הרי שהיא מתגעגעת אליי ומצפה בכיליון עיניים לבואי.
כיביתי את האור והלכתי לישון. המאבק בין הלאות לבין תאוותו של הגוף הוכרע בניצחון מפואר לעייפות. נרדמתי תוך שניות ספורות.
Made with FlippingBook - Share PDF online