ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 208

אני חופשי, אוי ואבוי לי

היה בניין בן קומה אחת עם ארבע דירות אליהן נכנסים מהחצר. 10 מסריק בפתח אחת הדלתות עמדה אישה שיבת שיער. נאמן לתיאוריה שלי שכבר הוכיחה את עצמה, פניתי אליה בהונגרית. "שלום גבירתי... האם את יודעת איפה גרה משפחת גולדשטיין? הצלחה מסחררת! בהונגרית רהוטה השיבה לי האישה שהגולדשטיינים גרים בדירה . 2 מספר הרגשתי שאפשר להירגע. חיפושים של שעות וחצי תריסר מפחי נפש תמו. מצאתי את משפחת גולדשטיין הגואלת. הקשתי על הדלת. אין קול ואין עונה. הפעם, בטרם הספקתי להתייאש, נידבה שיבת השיער מידע מעודד; בעלת הבית יצאה לזמן קצר ותכף תחזור. בינתיים, אני מוזמן לחכות בביתה כי חבל שאחכה בחוץ. היתה בינינו תמימות דעים. אל לי לעמוד בחוץ. השהייה בדירה בטוחה יותר. כשנכנסתי לשכנה, והסבתי, על פי הזמנתה, לשולחן שכוסה במפה יפה, נמלאתי געגוע. מתי בפעם האחרונה ישבתי על כיסא ליד שולחן? מעולם לא ידעתי כמה עניין יומיומי שכזה יכול להיות יקר ערך. בעודי נהנה מהרגע, לפתע מונחות לפניי כוס מלאה בקפה מהביל וצלחת עם אוצר של ממש - פרוסת עוגת חלב. התרגשותי הגיעה לשיאה. כשנזכרתי באמא ובמרים, וכיצד נהגנו לציין את ימי השישי והשבת בביתנו, כבר טיפסו הדמעות במעלה גרוני, ואז זלגו מעיניי כמעיין שופע. כשהצלחתי להירגע מההתרגשות הגואה, שאלתי את האישה מדוע היא מארחת אותי, אדם זר לה לחלוטין, כה יפה. הקשישה סיפרה לי על חלומה לנסוע לארץ ישראל, חלום אותו אינה יכולה להגשים בשל התנגדות ילדיה. כשראינו מחלון הבית את גברת גולדשטיין ששבה לביתה, נפרדתי מהמארחת הנדיבה שלי והבטחתי לה שלעולם לא אשכח אותה (ועיניכם הרואות – עמדתי בהבטחתי). דלתה של משפחת גולדשטיין היתה פתוחה הפעם. בירכתי את בעלת הבית לשלום, והיא מיד הבינה מי אני, מבלי שיהיה עליי להציג את עצמי. היא היתה אישה צעירה, נמוכת קומה, חייכנית ויפה מאוד. שוב זכיתי לקבלת פנים לבבית. המארחת החדשה שלי לא התמהמהה. מיד הודיעה שעליה למהר לדואר ולשגר מברק לברטיסלבה על בואי. בטרם יצאה, ביקשה ממני להישאר מאחורי הדלת הסגורה, כך שאיש מבין השכנים לא יראה אותי. כבונוס, מוניתי לתפקיד הבייביסיטר של תינוקה, אותו השאירה איתי בבית. תפילותיי שהתינוק לא יתחיל לבכות לפתע, לא נענו. התינוק נתן קולו בבכי, מה שהביא את אחת השכנות להציץ בחלון. כשראתה אותי, הסתלקה.