ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

207 | חולם, לוחם, מחנך

יהודיות. אם כן, בוודאי יש בעיירה בית כנסת, ואם אגיע אליו, הרי שדרכי אל משפחת גולדשטיין סלולה. הרעיון שהבליח במוחי הסתבר כמוצלח ביותר. תוך דקותיים מצאתי את עצמי בחצר בית הכנסת המקומי. היה זה מבנה גדול למדי, ובו שתי דירות – לשימושם של החזן והשמש. אגש לדירה הראשונה, חשבתי, ואמצא מענה לבעייתי. ניגשתי להקיש בדלת, אך לפתע נרתעתי: צלב ענק עשוי עץ היה קבוע מעליה. כאן גרה משפחה נוצרית אדוקה, לא יהודים. ניסיתי את מזלי והלכתי אל הדירה השנייה. חיזיון חוזר. לא הבנתי כיצד זה קתולים אדוקים מתגוררים בחצר בית הכנסת. כשהפכתי בשאלה חשבתי שאולי החזן והשמש גורשו בתקופת הנאצים ומעולם לא חזרו, והדירות נמסרו לאחרים. בכל השעות שחלפו מבוקרו של אותו יום, הרגשתי כיצד התקווה שלי גואה ושוככת שוב ושוב, כפנס מגדלור מהבהב בחשכה. עתה היא שבה למצבה הכבוי. שוב אני בצרות. לאן אפנה עכשיו? והנה, שוב מחשבה גואלת! אנשים החיים במשטר קומוניסטי ולא חוששים להפגין את דבקותם בדת על ידי קביעת צלב גדול כה על דלתם, בוודאי אינם יכולים להיות חסידי המשטר, הרהרתי. הקשתי בדלת. מבפנים שמעתי קול ממלמל דבר-מה לא מובן. החלטתי לפרש את בליל ההברות כהזמנה להיכנס. היתה זו דירת חדר עם מטבח גדול. בפנים היו מיטות לרוב, ועוד יותר ממיטות, היו שם המון תמונות קודש נוצריות. ברכתי את יושבי החדר בהונגרית, וזכיתי למבטים תוהים. כשהחלו הרהורי ייאוש חדשים גואים בי, שמעתי לפתע קול אישה השואלת אותי בהונגרית מה מבוקשי. היתה זו השאלה הנפלאה בעולם ברגע זה. "אני מחפש משפחות יהודיות", עניתי. מטעמי זהירות, נמנעתי מלהזכיר את השם גולדשטיין. ההונגרייה החלה מונה בפניי שמות משפחה. כשהגיעה לגולדשטיין, עצרתי אותה. "לא כדאי לך ללכת אל אלה. הם אנשים עניים. יש הרבה יותר עשירים מהם", ענתה לי. בהתחשב במראה המרופט, המוזנח והעייף שלי, מי יכול להאשים אותה שהסיקה שאני קבצן המחפש לקושש נדבות. לא טרחתי להסביר לה, כמובן, מדוע אני חפץ דווקא בגולדשטיינים שלי. התעקשתי שאני צריך להגיע אליהם, והיא קראה אליה ילד שהיה בבית וביקשה ממנו ללוות אותי לכתובתי. בטרם עזבתי, שאלה אותי האם אני מהונגריה. כשהשבתי בחיוב, שאלה אם גם שם רע כמו אצלם. הבנתי שגם היא, כמו שחשבתי, רחוקה מלחוש אהדה כלפי המשטר הקומוניסטי. . הבטתי 10 כעבור דקות ספורות הגעתי עם הילד מורה הדרך שלי אל רחוב מסריק אכן 10 בבית שניצב מולי. לפחות שלוש פעמים חלפתי כאן בעת סיורי האילם. המספר התנוסס עליו, אבל שם הרחוב היה אחר. הילד הצביע אל פנים החצר ונעלם.