ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

199 | חולם, לוחם, מחנך

בפני שופט שדן אותם לקנס או להמשך המעצר. וכך התמלאו מדי לילה בתי המעצר הזמניים בסלובקים מבוסמים. האווירה בתא שלי היתה בלתי נסבלת בעליל. בצפיפות הנוראית לא נותרה לי ברירה אלא להתחכך בעמיתיי לתא. אחדים מהם התבוססו בקיא שלהם. צחנת האלכוהול מילאה את האוויר הדחוס. השעות המסויטות בתא היוו את אחת מנקודות השפל הרבות בבריחה הזאת. שיפור בתנאים נרשם בשעת צהריים מוקדמת, כשהועברנו לבית כלא משודרג קמעה. כאן התפצלנו לשלושה תאים: מרים והילדים שוכנו באגף עם מיטות ומצעים, וטובה הוכנסה לתא הנשים. אותי שלחו השוטרים לתא גדול מאוד ובו כשלושים גברים, רובם פושעים מועדים שחיכו לפסק דינם. רוב השותפים למגוריי הזמניים נראו עליזים וכלל לא מודאגים ממעצרם. חבל שלא הבנתי את מה שאמרו, אולי הייתי לומד מהם איך לאמץ גישה כה קלילה למצב. אותי השהות בתא הביכה והטרידה. בכל זאת, חווית הסורג והבריח מעולם לא היתה בתכנון שלי. כשפג מעט ההלם, הבנתי שכאן מצבי טוב יותר. מעבר למרחב היחסי, גיליתי שמלבד האסירים העולצים, נמצאים בתא גם שותפים לגורל: יהודים נוספים שהואשמו גם הם במעבר בלתי חוקי בגבול. העובדה ששניים מהם היו הונגרים, כבר היתה בגדר מותרות של ממש, כי יכולתי לנהל איתם שיחה שוטפת. אחיי לצרה סיפקו מידע חשוב על תנאי המעצר. מהם למדתי שניתן להזמין אוכל כשר באמצעות שמש הקהילה היהודית. זה היה מידע חיוני, כי האוכל בבית הכלא היה איום. בבוקר קיבלנו כוס מלאה בנוזל דלוח, שהיה מי שטען שהוא קפה. את הנוזל העכור ליוותה פרוסת לחם שחור שנדבק לשיניים ונדחה בשאט נפש על ידי הקיבה שסירבה לעכל אותו. לארוחת צהריים הוגשה צלחת שהכילה נוזל אפור שזכה לשם היומרני - מרק, אך לדעתי היו אלה המים שנשארו מהדחת הכלים של הבוקר. בנוסף, הוגשה דייסה בלתי ניתנת לזיהוי. ארוחת הערב היתה שכפול מצער של תפריט הבוקר. לנוכח ההיצע הקולינרי, לא נותר אלא לקוות שהאוכל הכשר יהיה טוב יותר. תקוותי זו לא האריכה חיים. כבר ביום המחרת היא נגוזה עם הגיעה של הארוחה הכשרה וההבנה שגם היא לא תספק שעת כושר לגסטרונומיה מפוארת. למרות הכל, עמדתי על זכותי היהודית לקבל תפריט מיוחד, מאחר שמי שסיפק אותו היה השמש שהורשה להיכנס לתא המעצר וכך ניתן היה לדבר איתו ולהפעיל אותו בשליחויות שונות. באמצעותו, למשל, הודעתי לתנועה על מקום הימצאי. מיום מסירת ההודעה, ביקרו חברינו אצל מרים מדי יום, וסיפקו לה ולילדים פינוקים לרוב. אצלי לא הורשו החברים לבקר, אך לא בזבזתי זמן ברחמים עצמיים והתמקדתי בעיקר - לתכנן את שחרורנו.