ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

185 | חולם, לוחם, מחנך

הכל התנהל בדיוק לפי התוכנית. קפדנים וחרוצים, התייצבנו בתחנה עוד לפני השעה עשר. הגזבר ניגש לקנות את הכרטיסים. ופתאום, הפתעה! הקופאי בישר לגזבר שחזר רק אתמול עם המיליונים הנדרשים באמתחתו, שבחצות הליל עלו מחירי הנסיעה במאות אחוזים. על פי תעריף החדש, הסכום שעמד לרשותנו היה יפה לנסיעה עד התחנה הבאה בלבד. מה עושים עכשיו? להישאר יום נוסף אי אפשר - כבר אין מחנה. גם אוכל לא נותר, פרט לשני כריכים לכל אחד. הרכבת כבר עמדה בתחנה ולנו הובהר כי איש לא ימתין לנו עד שנסיים להתלבט. או שאנחנו עולים, או שהרכבת ממשיכה בלעדינו. לא היתה ברירה, קיבלנו החלטה מהירה. השארנו את מיטב כספנו בקופה והעמסנו את הציוד על הקרונות המיועדים. קיווינו שאולי יאיר לנו מזלנו את פניו והרכבת תתעכב בתחנה הבאה, שם נוכל לנסות לגייס עזרה מבודפשט. כשהגענו לתחנה גילינו שעובדי הרכבת לא מבזבזים זמן. ברגע שהרכבת נעצרה, עטו עליה שני עובדים ובלי כל הודעה מוקדמת, שיג או שיח, ניתקו את קרונות המסע העמוסים שלנו מן הרכבת. רצנו כל עוד נשמתנו בנו אל מנהל התחנה ושטחנו בפניו את חומרת מצבנו. המנהל הקשיב ברוב קשב ואף גילה אמפתיה למצבנו העגום, בעיקר על רקע העובדה המצערת שהיום כבר לא תצא רכבת נוספת לבודפשט. ולמרות זאת, הדגיש, אין ביכולתו לעזור לנו. לא ויתרנו. ביקשנו שישיג אישור מיוחד להמשך נסיעתנו והבטחנו כי העלות תשולם במלואה. המנהל נענה לבקשתנו, אך לא עלה בידו לקבל קשר כדי להשיג את האישור. בטוב לבו, התיר לנו לטלפן להנהגת התנועה אחרי שהסברנו ששם יוכלו לטפל בתסבוכת ולבקש את התערבותם המיידית של הממונים על התחבורה בבירה. הזמן עבר, הרכבת כבר היתה צריכה להמשיך בדרכה, ותשובה עבורנו – אין. ושוב אנחנו פוצחים במסע הפצרות, והמנהל נענה להצעת הפשרה – ניסע עד לתחנה הבאה, אולי עד אז תגיע הישועה. לתחנה הבאה הגענו עם הקרונות המחוברים מחדש ואחוזי תקווה, רק כדי לגלות ששוב נפלו קרונותינו בידיים של עובדים אחוזי להט ניתוק. גם הביקור במשרדו של מנהל התחנה הנוכחית לא הועיל. ההוראה להפסיק את נסיעתנו עומדת בעינה. מתורגלים כבר בנוהל, ביקשנו רשות להתקשר, הפעם להנהלת הרכבת. המנהל לא התנגד אך הודיע שהרכבת יוצאת ברגע זה, בלעדינו. בעודי אוחז באפרכסת, ממתין לשיחה עם ההנהלה, אנו מבחינים מבעד לחלון ברכבת היוצאת לדרכה, ללא הקרונות שלנו. בעוד שלוש שעות יעמדו עשרות הורים ששרדו את השואה וימתינו חרדים לילדיהם, אותם שחררו בלב כבד לצאת למחנה. באותה שעה אנו נכריז על צום, אחרי ששני הכריכים שאכלנו לא יורגשו עוד בבטן.