ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 184

שהותירה בקרב התלמידים העובדה הבדיונית שהעם היהודי היושב בציון היה אחד מבעלי הברית לניצחון המפואר על הנאצים.

ואז, לקראת סוף השיעור, חשפנו את האמת. החייל העברי עבר לדבר בהונגרית שוטפת, אך האפקט האדיר שהושג לא נפגע. חומות יריחו נפלו. מסך האדישות הוסר ורבים מתלמידי הכיתה הצטרפו לתנועות נוער ציוניות שונות. הרפתקה בתנאי אינפלציה בלתי רגילים גאה הביקוש להשתתפות במחנה הקיץ, עד כי לא ניתן היה להקים 1946 בקיץ מחנה אחד לכל הגילאים יחד; וכך הקמנו בנימין ואני מחנה נפרד לשכבת בני המדבר. בהגיע היום, יצאנו ברכבת על ציודינו ומדריכנו לאזור הררי מרוחק מהבירה ומכל ישוב. עוד בטרם הגענו, יצא צוות חברים להכין את השטח. בימי השהות במחנה, החניכים שלנו נחלקו 300 התמסרנו לעבודה חינוכית מרוכזת - צופית, יהודית, ציונית. לשני מחנות - אחד בניהולו של בנימין והשני בניהולי. באותם ימים השתוללה בהונגריה אינפלציה דוהרת. מחירי המצרכים החיוניים עלו והאמירו ללא הרף. אל בית הספר היינו יוצאים מדי יום עם תרמיל על הגב, אותו היינו ממלאים במצרכי היסוד שחולקו במקום העבודה, מאחר שלקנות מזון בשוק אי אפשר היה, אפילו לא במשכורת היומית. הכסף נמנה במיליונים ובמיליארדים. האיכרים שהיו מביאים את מרכולתם לשוק, לא יכולים היו לבטא מספרים כה אסטרונומיים. במקום לנקוב בסכום, היו אומרים: "מחירו של העוף חמישה כספים כחולים ועשרה אדומים". מבחינה זו היתה השהייה במחנה מפלט נעים מהדאגות הכלכליות. אספקת המזון היתה מובטחת, ונתונה לאחריותו של הגזבר. הלה היה נוסע מפעם לפעם לבודפשט וחוזר עמוס מעות שנספרו במיליונים, או מיליארדים, למימון הקניות בכפרים הקרובים. בשבוע השלישי, לקראת יומו האחרון של המחנה, נסע שוב גזברנו המסור לעיר כדי להצטייד בסכום הכסף הדרוש עבור הנסיעה הביתה. במוצאי שבת נדלקה במחנה המדורה האחרונה לשנה זו. לילה אחרון ומרגש בקרחת היער היפה בה התמקמנו. למוחרת השכמנו קום, אוספים ואורזים הכל בזריזות . ידענו שאל לנו לאחר, שכן 10:00 וביעילות, מתכוננים להגיע לתחנת הרכבת בשעה היתה זו הרכבת היחידה שנוסעת לכיווננו באותו יום. על פי תאום מראש, חוברו לרכבת שני קרונות משא בשביל הציוד הרב שלנו. אורכה הצפוי של הנסיעה עמד על ארבע שעות.