ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 186

בדיוק כשנראה היה שהכל אבוד, קרה הנס. הצלחתי להגיע למנהלת הרכבת. ילדים ניצולי שואה שסובלים עכשיו חרפת רעב בתחנת 200 תיאוריי הדרמטיים על רכבת נטושה בגלל הליכים בירוקרטיים אכזריים, הצטלבו כנראה עם הלחצים שהופעלו מצד הנהגת התנועה והורים עצבנים שהגיעו אל שר התחבורה. או אז פנה אלינו מנהל התחנה ובפיו הבשורה המיוחלת: עוד מעט תגיע רכבת משא והקרונות למודי הניתוק שלנו יחוברו אליה בדיצה. כדי ששמחתנו לא תרקיע, חלילה, שחקים, התברר כי הרכבת המיועדת תגיע לבודפשט רק בבוקר יום המחרת. נו מילא, חשבנו. שרדנו את השואה, נשרוד גם יום של צום וליל שימורים אחד. בבוקר, אחרי לילה לבן למדי, הגענו בששון ובשמחה לעיר הגדולה, 8 בשעה עייפים, רעבים ומלוכלכים. ההורים המודאגים שלא ידעו מתי נגיע ובילו גם הם ליל שימורים בתחנה, אימצו אל לבם את ילדיהם האבודים ומילאו את פיהם בכריכים טעימים מתוצרת בית. מחלקת הילדים של הג'וינט בשנים ההן, בעודי צעיר נמרץ וציוני נלהב, עבודתי כמורה וכפעיל בתנועת הנוער לא הספיקה לי. בכל יום, בשעות אחר הצהריים, הייתי מגיע למחלקת הילדים של הג'וינט. פרץ, שהיה ידידי ומנהל המחלקה, מינה אותי לרכז הפדגוגי שלה. באותם ימים קמו בבירה, כמו גם בערים רבות אחרות, עשרות בתי ילדים בעקבות הצלחת פרויקט המעון הכפרי בביקישצ'בה. המעונות הוקמו על ידי תנועות נוער שונות, מתוך הנחה ש-"כל המרבה הרי זה משובח". לא אכחיש שבתים אלה היו חיוניים, בעיקר על רקע תנאי המחייה של ניצולי השואה. משפחות רבות נותרו ללא פרנסה, מסיבות שונות שכולן היו קשורות לפגעי המלחמה. לא מעט הורים נותרו באלמנותם ועתה היה עליהם לדאוג לבדם לעול הפרנסה ולגידול ילדיהם. בתי הילדים שהלכו והתרבו ברחבי המדינה ביקשו לתת מענה למצוקות הילדים הללו, לא מעט בעזרת התמיכה הכספית של הג'וינט. לכך נוספה שאיפתן של תנועות הנוער לגייס אל שורותיהן חברים חדשים שיגיעו מתוך בתי הילדים שיקימו. המחלקה שניהל פרץ דאגה לכל מחסורם של הילדים - ביגוד, מזון, ציוד ועובדים מסורים שיטפלו בהם. בכל מעון כזה הופקד תחום החינוך בידי התנועה שהקימה אותו. אט אט התפתחה תחרות ערה בין תנועות הנוער במדינה, כשכל גוף רוצה לזכות באליפות הקמת המספר הרב ביותר של מעונות, שישכנו כמה שיותר ילדים מוצלים. המגמה, כשלעצמה, היתה כמובן מבורכת, אבל לא כן רמת הביצוע. המחנכים - כלומר המדריכים – היו בעצמם זקוקים לחינוך והמנהלים לא היו אנשי פדגוגיה. עליי הטיל פרץ משימה נכבדה: להעלות את רמת החינוך וההדרכה במוסדות.