ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 180

8 פרק בחזרה לבודפשט

בתום מסע ההרפתקאות הלילי הגעתי לעיר הגדולה. שמחתי לגלות כי בבודפשט החלו החיים שבים אט אט למסלולם. המצב הפוליטי עמד בסימן התייצבות. מצרכי היסוד שוב היו זמינים, גם אם מחיריהם הרקיעו שחקים. ראש עיר חדש שמונה בחסות הצבא האדום התיר מסחר חופשי, וחיי הכלכלה קיבלו תנופה מחודשת. כשהגעתי לדירה אותה השארנו מאחור, התברר כי מאום לא השתנה בה. יולישקה ובעלה נסעו אל קרוב משפחה בכפר והשאירו לנו מזווה מלא במצרכי מזון. גם גישושיי בנושא פרנסה היו מעודדים. התקבלתי בחזרה לעבודתי בבית הספר. באחד הערבים שב לפתע זרם החשמל. הכל נראה לפתע מואר ואופטימי. בשלו התנאים לשובה של מרים הביתה. בשיחה עם מנהיגי התנועה, הוחלט שלאור מצבנו המשפחתי, אעבוד עתה בבירה ואתמקד בגיוס חברים חדשים. עכשיו נותר רק לפתור בעיה אחת קטנה: איך מחזירים את מרים ואוויקה הביתה. גם לכך נמצא פתרון - משאית שהגיעה לבקישצ'בה לפרוק ציוד תחזיר את השתיים לביתנו בעיר. הכל סודר. איזו נסיעה משעממת היתה זו... נטולת תקלות, ללא הרפתקאות, בלי חוויות. חמש שעות, והמשאית בעיר. האם נסיעה שכזו ראויה בכלל לעלות על הכתב? חזרה לעבודה הרגילה ביום הראשון לשובי לעבודה הקדמתי להגיע לבית הספר. בלב כבד עברתי את השער, תוהה את מי אמצא מבין המורים, העובדים והתלמידים. מי יהיה שם, בריא ושלם, ומי נעדר ולא ישוב עוד. נכנסתי לחדר המורים. שמחת המפגש המחודש נמהלה בעצב על אלה שמקומם נפקד, מורים ומורות מעמודי התווך של בית הספר. עם הישמע הצלצול נכנסתי לכיתה אותה חינכתי עד לפני שנה. התלמידים קיבלו אותי בדממה; חיוך על הפנים ודמעות בעיניים. ושוב חוויתי את התמהיל הכאוב של שמחה ועצב. היה זה טוב לראות תלמידים אהובים שחזרו לספסל הלימודים, אך מה גדול הבור שנפער בלב אל מול המקומות