ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
179 | חולם, לוחם, מחנך
משלימים עם מר גורלנו, שמנו שוב פעמנו לתחנה, מקווים שנוכל לפחות לשוב לרכבת ממנה ירדנו. חשבנו שנאלץ להילחם על זכותנו לעלות לקרון הצפוף אליו בחרנו לא לעלות בראשונה. והנה זה פלא. המצטופפים, שהיו עדים למתרחש בקרון שלנו, פינו מקום עבורנו ואף הביעו השתתפות בצערנו. הרכבת החלה יוצאת לאטה מהתחנה. עוד בטרם התרחקה, יכולנו לראות את הקצינים מהקרון שלנו יורדים לרציף, וכל רכושנו עימם. הם פסעו עמוסי כל הטוב שלנו אל עבר היציאה, נוטלים את תקוותנו האחרונה לזכות שוב באוצרות שלנו. כשהרכבת התרחקה אל תוך החשכה חשתי עצב מהול בשמחה, או שמא שמחה מהולה בעצב. הדבר היחיד שהיה חשוב לי באותו רגע היה שהפגיעה היתה רק ברכוש, לא בנפש. חשתי בר מזל על שאראה שוב את אשתי. עם עלות השחר, חזרתי לזירת הפשע. לאחר חיפוש קצר נמצאו השעון והארנק.
Made with FlippingBook - Share PDF online