ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
משה קניג ד״ר | 170
להעניק למארגנים שני קרונות נוסעים וקטר לנסיעה ארוכה מבודפשט לביקישצ'בה. לקראת יציאת המשלחת לכפר הנוער, החלטנו מרים ואני להצטרף לצוות החינוכי. כפדגוג, קסמה לי מאד משימת שיקום נוער עזוב, פגוע ורדוף. מלבד זאת, התוכנית הסתדרה להפליא עם מטרתנו הפרטית: לעלות ארצה לפני הלידה. חלמנו על ילד ראשון צבר. , הוזמנו בני-נוער, מורים 1945 וכך, ביום ראשון אחד של סוף חודש פברואר בשנת ומדריכים לתחנת הרכבת המערבית לשעה ארבע. מרים ואני ארזנו מזוודה קטנה. את דירתנו סגרנו, כי יולישקה ובעלה שהו אז מחוץ לעיר. את המפתח השארנו אצל שכנה בצירוף הודעה פשוטה: עלינו ארצה. הרכבת שלנו כבר עמדה בתחנה. הציוד - מזון משומר, מתקני בישול, כלי אוכל, בגדי נוער ושמיכות – הועמס. גם החניכים ישבו כבר במקומותיהם כשהגענו. רק חסר היה דבר אחד – הקטר. לא נתנו להיעדר זה להפיל את רוחנו ותפסנו מקום באחד הקרונות. אנחנו היינו שלושה: מרים, אני ואוויקה הקטנה. סיפורה של אוויקה הקטנה מיום שנישאנו חלמנו מרים ואני על המשפחה שנקים ועל הילדים הקטנים שימלאו את ביתנו בקולות שמחה. כזכור, הגורל תעתע בנו כך שנס ההיריון התחולל דווקא בבית הזכוכית, בתנאים המאתגרים ביותר. עד שזה קרה, בעיצומה של תקופת הרדיפות, נדרנו נדר שאם נצלח זמנים קשים אלה כשאנו בריאים ושלמים, נאמץ ילד יתום שהוריו נספו במלחמה. עם שובנו הביתה לאחר השחרור, גילינו כי השכנים בדירה שלידנו מצאו את מותם והותירו אחריהם את אווה, בתם הקטנה. בן המשפחה היחיד שנותר לטפל בה היה סבה הקשיש ודל הכוחות. בטרם פרצה המלחמה, היתה מרים מיודדת עם אמה של אוויקה אותה הכירה ואהבה כמעט מיום היולדה. הסב התשוש סיפר לנו כיצד נספה אביה של הילדה בשדות הקטל של אוקראינה במסגרת שירות העבודה הצבאי. אוויקה הקטנה סיפרה לנו בעצמה כיצד מצאה האם את מותה בגטו. סיפורה של אוויקה הקטנה נגע ללבנו עד מאד, והחלטנו שזה הזמן לקיים את הנדר שלנו. מרים היתה אז בהיריון מתקדם ואנו ציפינו לילדנו הראשון בכיליון עיניים, אך לא היה לנו כל ספק כי עלינו לעמוד בהתחייבות שלנו. ביקשנו מהסב רשות לקחת את הילדה אלינו, והוא, שידע שאצלנו תזכה נכדתו לאהבה בשפע ולחינוך טוב, נענה בשמחה.
Made with FlippingBook - Share PDF online