ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

169 | חולם, לוחם, מחנך

ללא שהות. המתים נקברו, והילדים שנותרו בחיים הועברו למקום חם שם זכו לרחצה, טיפול מסור וארוחות חמות.

את שמותיהם של המתים לא ידענו. גם הילדים שהצליחו לשרוד היו בחלקם הלומי טראומה וחלקם לא זכרו את זהותם. הבעיה הכאובה של הזיהוי קיבלה משנה תוקף כאשר כעבור שבועות מספר שבו הורים ממחנות ריכוז או מחזית המלחמה וחיפשו את ילדיהם. ביקוריי בבתי הילדים נערכו על בסיס יומיומי. חלקם היו במצב איום, באחרים מצאתי מנהלים מסורים ששמרו על הילדים ככל יכולתם. מה שבטוח, בכל ביקוריי אלה, לא נראו כמראות הזוועה שנגלו לעיניי ביום הראשון. אם גורלם של הילדים במעונות הכה בנו זעזוע, מה נורא היה לגלות שמסיבות כאלה ואחרות, היו ילדים ובני נוער רבים שכלל לא הצליחו למצוא לעצמם כל מפלט. אלה התגוררו בבתים הרוסים למחצה, בין איי מפולת או בחדרים שנותרו שלמים בתוך בית הרוס והתקיימו על גניבות או שרידי מזון שמצאו במחסנים שלא נחרבו. חודש פברואר עמד בסימן טיפול בבני הנוער האבודים הללו. התוכנית היתה דו- שלבית. בהתחלה נאתר אותם, נחלצם מהעיר בה הרעב עדיין שלט ונשכנם במעונות חדשים מחוץ לבירה, שם יזכו לטיפול וחינוך הולמים. בשלב הבא, תכננו, במידה שאיש מקרובי משפחתם לא ישוב לקחתם, נעלה את בני הנוער ארצה. כשחיפשנו מעונות לשכן בהם את הניצולים שלנו, הגענו לעיירה ביקישצ'בה בה, כך התברר, נהנים התושבים ממזון בשפע, מאחר שהקרבות לא הגיעו אליה. במקום נותרו בתי יהודים רבים שבעליהם לא ישובו עוד. בנוסף לשפע היחסי שמצאנו בה, היתה העיירה גם קרובה לגבול עם רומניה, השכנה ממנה יצאו באותה תקופה משלחות העלייה. עתה היינו מוכנים להחלת שלב האיתור. חברי התנועה הצעירים היו משוטטים ברובעי הבירה, חודרים לבתים הרוסים, תרים בחוצות אחר ילדים ובני נוער עזובים. חברי התנועה פרשו בפני הילדים את תוכנית החילוץ והצליחו לשכנע רבים מהם להצטרף אליהם. כשאותרו כמה עשרות ילדים ובני נוער, פנו חברי ההנהגה אל השלטונות החדשים שהחלו לקום וביקשו לקבל לרשותם רכבת שתסיע את הקבוצה אל יעדה. מאחר שהמלחמה טרם הסתיימה ותשתית הרכבות האזרחיות עוד לא שוקמה, רק רכבות צבאיות נראו באותם ימים על המסילות. באווירה שכזו, היתה זו בקשה נועזת למדי, ולמרות הכל, היא נענתה בחיוב. הצלת יתומים נרדפי הנאצים נחשבה כסיבה מספקת