ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

161 | חולם, לוחם, מחנך

לא תידחק עם כולם. החלטנו שהיא תמתין עוד קצת, ובינתיים אצא אני לבחון את פני הדברים לאור החופש שהעניק לנו הצבא האדום. עוד בטרם הספקתי להגיע אל הדלת הצרה המובילה לחצר, פילחה קריאה נוספת את חלל המקלט; "הסתירו שעונים וכל דבר ערך אחר!" חזרתי למרים והפקדתי בידיה את שעוני בטרם אצא אל החופש. איזו הרגשה נפלאה היתה זו להיות שוב בחוץ. האוויר היה צח וחף מחששות. קולות המלחמה כמעט נדמו, ורק טרטור חלש של מקלעים הגיע מרחוק. החצר הקטנה המתה ורחשה קולות שמחה של דיירי הבית. בפנים קורנות מאושר, חיבקנו ונישקנו זה את זה. היינו אחים לצרה שנאבקו יחדיו למען החיים. לרחוב חששנו לצאת עדיין, כי שם עוד נמשכו הקרבות. החלטתי לעלות לקומה השנייה ומשם לצפות וללמוד על המתרחש בחוצות העיר. בחדר המדרגות קידם את פניי חייל רוסי, לבוש בחגור קרבי וחמוש במכונת ירייה ורימונים. חדור רגשי הוקרה והודיה על תרומתו לשחרור, חשתי בדחף לחבקו ולנשקו. העובדה שהיה שטוף זיעה ואבק לא הפריעה לי כלל. ברגע זה הוא היה נציגם של מבשרי הגאולה. החייל הרוסי היה פחות נרגש ממני. הרבה פחות. כשהוא הודף בקשיחות את המחווה שלי, התחיל לחטט בכיסיי ולמשש את פרק ידי בחיפוש אחר שעון. מאחר שלא נמצא אצלי כל שלל מיוחל, דחף אותי בגסות. איזו אכזבה זו היתה. לא כך תיארתי לעצמי את פגישתי הראשונה עם משחרריי. אז, עוד לא ידעתי כמה מפגשים לא רצויים עם חיילים אלה עוד נכונו לי. לא עבר זמן רב עד שהבנו שחרף העובדה שהקרבות תמו, הסכנה ברחובות ובבתים המשוחררים לא חלפה כלל. עתה היתה העיר מופקרת לשוד ולביזה בידי הכובשים. עבור החייל האדום שלמד במשך שנים לזרוע הרס ומוות, לחיי אדם לא היה כל ערך. רבים מהם היו שטופים שנאה ורגשי נקם על מה שעוללו הפולשים הגרמנים וההונגרים בארצם - טבח של מאות אלפי נשים וטף, הרג ורצח, מעשי שוד וביזה. בבית ברחוב וקרלה קיבלנו יחס מועדף בזכות דוברי הרוסית שבינינו. אלו הסבירו למפקדים שאנו תא מחתרתי שנלחם גם הוא נגד הנאצים. בימי שחרור ראשונים אלה נשארנו, מרים ואני, בין כותלי בית המחתרת, מרגישים מוגנים מפני ההטרדות הקשות והמסוכנות שזרעו פחד ברחובות. לי היו גיחות לפרקים לביצוע משימות שלא סבלו דיחוי, אך מרים נשארה כל העת תחת חסות מעמדנו המיוחד. אט אט למדנו להסתגל לסטטוס החדש שכמותו לא הכרנו. האשליות בדבר יחס מיוחד שיעניקו הכובשים ליהודים התפוגגו, וכל צעד נשקל בכובד ראש.