ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 162

בסחרחרת השחרור

עיר משוחררת מעול הנאצים... חודשים חלמנו עלייך... מה יפית בחלומותינו. עכשיו, משזכינו לך, אנו רואים את דמותך האמיתית; בתים הרוסים, שריפות ענק מסרבות לשכוך, גוויות אדם מכוסות שלג פזורות ברחובות, פגרי סוסים מוטלות באשר נלך. רעב, מחסור, שוד ואלימות. באין שלטונות שיאחזו במושכות, אלה היו פניה האמיתיים של העיר לה נכספנו כל כך. האושר שהסב השחרור מידי הנאצים היה מהול באירועים עצובים ואף טרגיים. חיילי הצבא הכובש התרוצצו חמושים בחוצות העיר, רובם שיכורים וחדורי תאוות ביזה. נשים נאנסו באכזריות, אנשים נרצחו בדם קר. עבור החיילים האדומים, בין אם היה זה הונגרי פשיסטי שלחם נגדם, או בעל ברית יהודי, כולם כאחד היו ראויים לכל השפלה אכזרית. היחידים שזכו ליחס מועדף מידיהם של המשחררים הרוסים היו אלה שדיברו את שפתם. קלמן, בעלה של יולישקה, היה אחד מאלה. ידיעת השפה הרוסית הפכה לפתע לפיצוי מסוים על השנים שבילה בשבי הרוסים במלחמת העולם הראשונה. השפה המשותפת שמצא עם החיילים האדומים הניבה לא פעם הטבות ומנחות מנחמות. פעם עבר ליד מאפיה לידה עמדה משאית עמוסה בכיכרות רבות של לחם עבור חיילי הצבא האדום. בעיר מוכת הרעב, לא היה אוצר גדול מזה. משתוקק לפת טרייה, פנה קלמן ברוסית אל אחד החיילים וביקש לחם. "קח זקן", ענה החייל והושיט לו ככר טרייה. איזה יום חג היה זה עבור המשפחה... מספר שבועות מאוחר יותר פרץ רוסי ענק לדירתנו. הוא היה שיכור וחמוש ומדבריו הבין קלמן שהוא זקוק נואשות למגע של אישה. מרים ויולישקה המבוהלות הסתתרו בחדר השינה. ושוב הצליח גיסי להציל את המצב בזכות שליטתו בשפה. הגבר אחוז התאווה שמע שאין נשים בדירה, ונאלץ להסתפק בחיבוקים גבריים שהצענו לו אנחנו. החייל זכה אמנם לנחמה מסוימת, אך אנו, לעומת זאת, כמעט ואיבדנו את ההכרה בעודנו נושמים את אדי האלכוהול שנדפו מפיו. ימים מעטים אחר שוך הקרבות התחיל הצבא האדום בפעולה שאת טיבה לא הבנו - מצוד על גברים. חוצות העיר השוקקות אנשים נמלאו לפתע במשמרות של הצבא האדום שפשטו על הצמתים והחלו לעצור גברים שנקרו בדרכם. החיילים לא שאלו שאלות, לא ביקשו תעודות, לא רשמו שמות; העצורים הועמדו בטורים ארוכים ומשם נשלחו בצעדה אל מתחמים בפרברי העיר, מהם נשלחו כעבור ימים ספורים למחנות שבויים בברית המועצות. משפחות העצורים לא ידעו דבר על נסיבות