ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

155 | חולם, לוחם, מחנך

2 פרק בעיות תקשורת

בשעה חמש הגענו סמוך לכביש. לא רחוק עמד הבית הראשון של הכפר. עכשיו היתה בראשנו תוכנית חדשה. אני אשים פעמיי לכפר במטרה למצוא טלפון ולהזמין מונית, מרים וטובה תסתתרנה עם הילדים בין השיחים בשולי הכביש, שם יחכו לשובי. בגב קליל נטול מטען, ולב כבד וטעון דאגה, עמדתי לצאת למשימה. חששתי למרים שתישאר עם טובה והילדים. מה יעשו אם לא אצליח לחזור אליהם? מכיוון שברירה אחרת לא היתה, נפרדתי מכולם בעיניים דומעות ויצאתי לדרך. האיכר חסר התועלת החל דולק בעקבותיי, מפציר בי לבל אצא לכביש בו אורבות עבורי סכנות לרוב. מתעלם מדבריו, המשכתי בצעדים נמרצים, והאיכר מדדה אחריי. מה מוזרה היתה התחושה להלך על הכביש עכשיו; דרך סלולה, חלקה, יציבה ללא שעות כמעט, 20 עליות ומורדות. עם עצמות לאות ושרירים דואבים אחרי צעידה של היו אלה מותרות של ממש. בעודי צועד והאיכר לצדי, מסרב להרפות, נשמעות לפתע פרסות סוסים. הסבתי מבטי לאחו וראיתי עגלה רתומה לסוס מתקרבת אלינו. "אשאל אותם איפה אוכל למצוא טלפון", אמרתי, ספק לעצמי ספק לאיכר. תוכנית זו לא מצאה חן בעיניי האיכר כלל ועיקר; פנייה בשפה ההונגרית לזרים תחשיד אותנו מידית ותוביל להסגרתנו למשטרה, ניסה להפחידני. בשלב זה, לא עניין אותי כהוא זה מה יש לו לומר. ידעתי שבלי לקחת סיכון לא נגיע לשום מקום. כשהעגלה השיגה אותנו, הבחנו בשני אנשים היושבים בה. ללא שהות נוספת שאלתי האם יש טלפון בקרבת מקום. שיחק לי מזלי ואחד מהם ענה לי בשפתי כי במרחק קילומטר אחד ישנה חווה חקלאית, שם אוכל למצוא טלפון. דבריו היו כמוזיקה לאוזניי. לעצמי חשבתי שככה בדיוק נשמעת הגאולה. הטלפון, המכשיר אליו ערגנו במהלך כל היממה האחרונה ולמען הגיע אליו צעדנו עשרים שעות – רעבים, צמאים, מותשים - הנה הוא כאן, במרחק קטן ובהישג יד. ואני מצאתיו! מעודד מהצלחתי שאלתי אם נוכל לנסוע איתם עד החווה ונעניתי בחיוב. מיד כשהגענו, ראיתי לפניי את המחזה המרנין מכל: מכשיר הטלפון הגואל, פלא התקשורת שיושיע אותנו מכל צרה, היה מותקן על קיר בניין שנראה כמו מנהלת החווה. אדם לבוש בהידור, כנראה המנהל, דיבר בו ארוכות. את רגעי ההמתנה לשחרור המכשיר, הקדשתי להרהורים בשאלות מכריעות; כיצד אוכל לבקש להשתמש בטלפון?