ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
151 | חולם, לוחם, מחנך
צעדה שלא נגמרת
שוב יצאנו לדרך. בעוד כשעה וחצי אנו אמורים להגיע אל מכשיר הטלפון המיוחל ולהזמין את המונית. המשכנו לצעוד, כובשים ברגלינו שבילים צרים ומתפתלים, עולים ויורדים ונושמים לרווחה ביודענו שכל צעד מרחיק אותנו מהגבול. לפתע אני שם לב שמרים נעלמה מהשיירה. כעבור רגע, נשמע בחושך קול גניחתה. כשאני נותן לגניחות להוביל אותי בדרכי, אני מוצא אותה בתוך בור. גם זו סכנה שטומן החושך הסמיך להולכים בו. אני מושך את מרים אליי. למרבה המזל, לא רק שהיא לא נפגעה, ביצר האימהי היא אף גוננה על התינוקת שאפילו לא התעוררה. בלילה יפה זה של סוף הקיץ, האוויר הרענן נמהל בניחוחות שדה ופרחי בר. למרות הקרירות, לנו כל כך חם. ההליכה המאומצת עם הילדים על הגב מתחילה לתת בנו את אותותיה. האיכר, שכל משאו נמצא בשני בקבוקי המשקה שלו, לוגם מהם מדי פעם, "כדי שלא יכבידו עליי כל כך". כשההליכה מתארכת, אנו מתחילים להרגיש את השפעתן של הלגימות הללו. צעדיו הופכים כבדים ומהוססים. כשהוא מדבר איתנו, מילותיו הופכות לבליל צלילים חסרי פשר. אנו שוב מתמלאים חששות. איך ישפיעו הגילופין שלו על המשך הטיול, על כושר התמצאותו? ככל שמורה הדרך מאבד את צלילותו, כך נמלא ראשי במחשבות ושאלות שנראה כי מוטב היה למצוא להן מענה טרם היציאה לדרך. איזה מכשיר טלפון אנו אמורים למצוא? ציבורי? איך נשתמש בו? הרי אין לנו אסימונים או מטבעות צ'כיים. ומה פרטיו של בעל המונית שעלינו להזמין? ואם נגיע אל טלפון פרטי, האם יהיה עלינו להעיר מישהו באישון לילה? ומה אם בעל המונית אינו דובר הונגרית ואנו לא יודעים מילה בסלובקית? והשאלה המטרידה מכל – על פי הערכתי היינו אמורים להגיע ליעדנו כבר לפני זמן-מה. מה קורה? בעודי טרוד בהרהוריי הפסימיים, אנו חולפים ליד חווה חקלאית. מעבר לגדר נשמעות נביחות עצבניות של כלבים. הבתים שרויים באפלה, דייריהם שקועים בשנת לילה עמוקה. אני נשטף געגועים אל מיטתי החמימה בבית אותו נטשנו. מתי ואיפה אזכה שוב לתחושת ביטחון שמקנה לאדם קורת הגג שלו? בשלוש לפנות בוקר, לאחר שעות ארוכות של הליכה מייגעת, דרשנו מהאיכר לעצור. עייפים ומוטרדים, ביקשנו תשובה ברורה לשאלה הגדולה: היכן הטלפון? הזמן שהוקצב להליכה כבר הוכפל, וטלפון אין. תחת מענה חד וברור, זיכה אותנו מורה הדרך בבליל תשובות מעורפלות, מגומגמות ולא אמינות: "עוד מעט", "אחרי הגבעה", "בעמק שלפנינו". כל מלמול שכזה הגביר בנו ייאושנו. האיכר שהפך לכבד לשון
Made with FlippingBook - Share PDF online