ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 152

במשמעות המילולית ביותר, לא טרח כלל להשיב על השאלות הקשורות למהות מכשיר הטלפון הנעלם. לפחות ננצל את ההפוגה לסעודה קלה, חשבנו. מתוחים ככל שהיינו, שעות ההליכה הארוכות עשו את שלהן והיינו רעבים מאד. אחרי שהרגענו קצת את הבטן הרועשת, הגענו למסקנה שאין ברירה, חייבים להמשיך ללכת. אור ראשון החל בוקע ממזרח, אורו של יום חדש. מה הוא צופן בחובו עבורנו? בשבילים מסביב החלו מהלכים איכרים היוצאים לעבוד את שדותיהם עם שחר. עבורנו היה זה האות להתרחק מהשבילים לבל ניתקל באיכר סקרן שיתעניין בנוכחותנו הבולטת בסביבה הכפרית. היום עלה ואנו המשכנו לצעוד בשדות, רגלינו שוקעות באדמה שזה עתה נחרשה לקראת זריעת תבואות החורף. ההליכה באדמה הטובענית קשה במיוחד. רגבי העפר נצמדים לרגלינו, וכמו נוטעים אותן בעומק התלמים של האדמה השחורה הזאת. השעות חולפות. עתה עוטף אותנו אור היום הבהיר מכל עבר, פורש בפנינו את מראה הנוף בו צעדנו כל הלילה. גבעות משופעות וחורשים הקיפו אותנו. השמש מטפסת אל מעבר לאופק וחומה מכה בנו יותר ויותר. גופנו טובל בזיעה. הרגליים כבר מתקשות עד מאד לשאת אותנו. הפרידה מהשבילים והקרירות שפגה, הופכות את הצעדה לבלתי נסבלת. בשעה מתקדמת זו גם בקבוקיו של מדריכנו נותרו ריקים, בניגוד לשכרותו שגאתה עד מאד. עיניו האדומות, דיבורו המבולבל והליכתו המתנדנדת, העידו על הערפול הכבד בו נתון היה ראשו. בשמונה בבוקר מצאנו את עצמנו עומדים לרגלי הר גבוה שפסגתו בשמיים. "אם נעבור את ההר הזה, נמצא לרגליו מהצד השני את הטלפון", גמגם השיכור עליו היינו אמורים לסמוך שיוביל אותנו בדרכנו. אין לדעת מה היה כבד יותר באותו רגע – הייאוש שלנו או רגלינו הקורסות. ולמרות זאת, ועל אף חוסר האמון המוחלט בהבטחה, לא היתה לנו ברירה. החלטנו להמשיך לצעוד בעקבותיו, אבל לא לפני שיישן מעט. קיווינו שתנומה קלה תעזור לו להתפכח. אולי בראש צלול יצליח בכל זאת להוביל אותנו אל מחוז חפצנו. ובמילא, גם אנו היינו זקוקים למנוחה אחר הליכה של שעות ארוכות בתנאים לא תנאים. לתפקיד חדר השינה נבחר חורש קטן ומוצל למרגלות ההר. האיכר המבוסם נשכב על האדמה ונרדם מיד. גם אנחנו צנחנו לקרקע. חלצנו את הנעליים ופשטנו את הגרביים שלא הספיקו להתייבש. סוף- סוף מנוחה. הבעיה היתה שעם ההפוגה התעוררה שוב