ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי

משה קניג ד״ר | 150

הקרקעית. מה טוב שוויתרנו על האופציה היחפה. חמש דקות חלפו, ואנו יצאנו מהנחל, ניצבים בהקלה בגדה הצפונית. הגענו לטריטוריה צ'כוסלובקית. האיכר מסמן לנו להתקדם הלאה מן הגבול. הוא מצביע על עץ רחב צמרת ומבקש שנחכה לו שם, עד שינעל את נעליו. האמנם המבריח ברח? הצעדה בשיפולי הגבעה אל העץ לוותה בקולות פכפוך. היו אלה המים שחדרו לנעליים הגבוהות ונספגו גם לתוך הגרביים. אך מה הם גרביים רטובים לעומת הידיעה המשמחת שזה עתה צלחנו את החלק הקשה והמסוכן בדרך אל החופש. מצד שני, לא יכולים היינו להתמסר לחלוטין לתחושת ההקלה. המסע, זכרנו, טרם הושלם. אנחנו בכל זאת שוהים בלתי חוקיים בשטח ועלינו להימנע מכל מפגש לא רצוי עם אנשי שלטון וחוק. הגענו לעץ והמתנו, חוסים תחת צמרתו הרחבה ונהנים מתחושת הביטחון הקלה שהיא מעניקה לנו. הבטנו סביב, אך באפלה השוררת לא ראינו כמעט דבר. צללים של עצי ענק הקיפו אותנו. המתנו בדריכות למורה הדרך שלנו. כמה זמן לוקח לנעול זוג נעליים? ככל שנקפו הדקות, גברה עצבנותנו. מה קרה? אולי מורה הדרך איבד את הדרך וטעה בכיוון, ועתה הוא מחפש אותנו? ואולי הוא נתפס? חששנו שאם ייחקר, בוודאי יסגיר אותנו בקלות. בהמשכו של תרחיש אימים שכזה צפויה הסגרה למולדת ומאסר של חודשים, אולי שנים. ומה יהא על הילדים? הפסימיות השתלטה עלינו. עתה התלבטנו מה לעשות; להמשיך לבד בדרך אי אפשר, שהרי אין לנו מושג לאן לפנות. אולי נשוב על עקבותינו, אל ביתו של האיכר ומחר בבוקר נחזור לבודפשט? גם זו אינה אפשרות. אין לנו לאן לחזור. מכרנו את הדירה על כל תכולתה. לא נותרה בידינו ברירה. עלינו למצוא את האיכר. בלעדיו אנחנו אבודים. החלטתי לירות, או שמא לשרוק, באפלה. "אם הוא מחפש אותנו", אמרתי למרים, "השריקה תכוון אותו אלינו". התחלתי שורק בזהירות. שריקה קלה, הפסקה, ושוב... מתוך העלטה הופיעה לפתע צללית של דמות מהלכת לעברנו. איזו הקלה! הגבר המרושל שהובילנו עד כאן מתייצב לצדנו, עצבני ומבוהל לא פחות מאתנו. אילו נתפסנו על ידי משמר הגבול או המשטרה הצ'כית, הוא ידע היטב, היה עונשו חמור משלנו. כששאלנו לפשר ההתמהמהות מורטת העצבים, הסביר האיכר שבחושך טעה בכיוון, אך קול השריקה ששמע החזיר אותו לדרך הישר.