ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שלישי
149 | חולם, לוחם, מחנך
בדאגה. היטב זכרתי סיפורים עצובים על ניסיונות לחצות את הגבול שכשלו בשל בכי של ילד מבוהל.
"פפיקה" (זה אני...), "לאן אנחנו הולכים?", שואל ילדי הקט.
ג'ורי דווקא לא בכה, אך קולו הילדותי התמים הפר את הדממה בשאלתו הכה מתבקשת מבחינתו, פעוט מתוק בן ארבע. אנחנו היינו הורים מתונים ושלווים, לא כאלה שיוצאים איתו לטיולים ליליים הרפתקניים. והנה, עכשיו אנו צועדים בחשכה, באישון ליל, בשעה שהוא רגיל לישון במיטתו החמימה עם בלוש, פיסת הבד האהובה שאיך אפשר להירדם בלעדיה? (אל דאגה, היא ארוזה במזוודה). השאלה היתה אולי מוצדקת, אך אני לא הייתי מוכן לקראתה. מעולם לא שוחחתי עם בני הקט על עניינים כבדי משקל כמו פוליטיקה, דיקטטורה של הפרולטריון, גבולות סגורים, בריחות, ציונות או עלייה. למרות התהיות החינוכיות, היה ברור שלא זה המקום לפתוח בפעולות הסברה. בתנאים הנוכחיים מה שנדרש עתה זה לקטוע באחת את מטר השאלות הפוטנציאליות. ברוח המשטר ממנו אנו נמלטים עתה, המדיניות הנכונה ברגע זה היא סתימת פיות, ובעיקר הפה הקטן והאהוב שנוטה לשאול שאלות כה רבות וחכמות, עליהן עניתי תמיד ברצון ובסבלנות. אבל כיצד יצליח מחנך ליברל ונאור כמוני לסתום את פיו של ילדו המקשה בקושיות לגיטימיות? "פוציקה, אתה רואה את השיחים הרבים האלה כאן? ביניהם ישנים זאבים!" (הילד אינו אוהד זאבים כלל ועיקר). "כל מילה נוספת עלולה להעיר אותם, ואז הם יתנפלו עלינו". השקט הושג. אני מתייסר, אך אין זמן להרהורי לב. הגענו אל הנחל. אפיקו נמוך ומימיו מעטים בסוף הקיץ. מורה הדרך שלנו חולץ נעליו. אנו מתלבטים האם לעשות כמותו ולהפסיד זמן על פעולת החליצה, ואז נעילה בצד השני. ומה נעשה עם הילדים שעל גופנו? נוריד אותם? כל רגע של שהייה מיותרת כרוך בסכנות. יהודית עלולה להתעורר ולבכות, וגם ג'ורי לא רחוק מלתת קולו בבכי רם ומפוחד. ההחלטה נפלה. נחצה את הנחל כשנעלינו על רגלנו. וכך, במכנסיים מופשלים, אנו צועדים בתוך המים המגיעים עד הברכיים. מרבד של אבנים מרפד את בלב כבד אני מחליט לזנוח לעת עתה את עקרונותיי הפדגוגיים הנעלים, ותחת לחץ הנסיבות משתמש באמצעי בזוי - הפחדה:
Made with FlippingBook - Share PDF online