ד"ר משה קניג | חולם, לוחם, מחנך | חלק שני
משה קניג ד״ר | 134
המקלט בבניין שלנו נבנה לשהות של מאה איש, למשך שלוש עד ארבע שעות. אנחנו היינו חמש מאות ונאלצנו לשהות בו עשרים וארבע שעות, במשך קרוב לשלושה שבועות. אלה היו ימים לא פשוטים. אפילו לשכב לנוח מעט לא יכולנו. כל הכיסאות בבניין הורדו למקלט. היינו יושבים עליהם משך שעות ארוכות ורק לעתים רחוקות קמנו להתמתח ולחלץ עצמות קמעה. לעתים נדמו רעמי המלחמה לזמן מה. אז היינו פותחים את חלונות הברזל הכבדים כדי לאפשר לאוויר צח ומשיב נפש למלא את החלל המעופש של המקלט. אחדים העזו לצאת לחצר לשאוף אוויר ולהביט אל השמיים. עם התחדשות ההפצצות וההפגזות היינו רצים בחזרה למקלט, סוגרים אחרינו את חלונות ודלתות הברזל. השעות הארוכות של חוסר המעש באפלת המקלט אילצו אותנו להמציא סיפורי אלף לילה ולילה כדי לשעשע את עצמנו. באחד הימים, השעמום השתלט על מרים עד כדי כך, שהחליטה שזה הזמן לדאוג לחליפה החדשה שלי שנותרה מיותמת בקומה השלישית. בשעת כושר אחת של שקט, שכנעה אותי לעלות ולחלץ את החליפה. יצאנו לדרך המסוכנת. עלינו במהירות רבה והגענו בשלום עד הקומה השלישית. כשלפתע שבו התותחים לרעום, הבנו שעוד רגע תחל התקפה אווירית. רצנו למדרגות, מדלגים במהירות אל עבר המקלט. לפתע, נשמע קול פיצוץ אדיר. המדרגות החלו לרעוד מתחת לרגלינו. היינו בטוחים שעוד רגע קט הכל מתמוטט ואנו ניקבר מתחת להריסות, עם החליפה בידינו. למרבה המזל, חדר המדרגות לא נפגע וכך הצלחנו לדלג את שארית דרכנו למקלט. באותם ימים, בהיעדר מנהיגות פוליטית או מנהיגות שלטונית בדרגים הגבוהים, שררה אנדרלמוסיה כללית בעיר. כל נאצי הישר בעיניו יעשה. הנאצים הזדהו עם מטרתו של אייכמן: המלחמה אבודה, אבל לפחות נשלים את משימת השמדת היהודים. בתקופה אחרונה זו של הפגזות והפצצות שהביאו לקריסת בתים על דייריהם, וכשלהבות אש פרצו מחלונות הבתים, הסתובבו חברי הכנופיות המיואשות ברחובות העיר מתאווים להשביע את רעבונם לשוד ורצח. הפורעים היו פורצים למגורי יהודים וטובחים בהם במגוון דרכים. כך הפכה הדנובה לנהר של הרג המונים. קבוצות יהודים היו מובלות אל גדת הדנובה, שם צוו לעמוד בשורה ולשמש מטרה למטווח אכזרי.
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker